הסיפור הזה מתבשל בבטן של שני וקנין גמרמן כבר שנה. באפריל אשתקד התגייסה כל כרמיאל לקרוע את השמיים בתפילות לרפואתה ולשלומה, ושני, שכל כך חרדה לפרטיותה, לא סיפרה לאיש. כעת, כשהיא חוגגת שלושים, היא בשלה לחשוף את מה שהתחולל שם, בחדר הניתוח, ולשתף בשיעור שלמדה: "לא לוותר, אפשר להצליח גם אם הקושי מאוד גדול. לי מה שעזר היה האוכל, ההתעסקות, הצבעים, המרקמים, היצירה."
"הסיפור בעיניי הוא סיפור על כוחן של נשים. סיפור על הדרך בה העסק, שהקמתי בשביל לדאוג למשפחתי, בסופו של דבר, דאג לי ושמר עליי." אומרת שני בראשית פגישתנו. אני שומעת את הסיפור בשקיקה, לעיתים מזילה דמעה, לעיתים מתרגשת יחד עם שני, בעיקר מתרשמת באישה חזקה עם כוח יצירה, יכולת לברוא בידיה. יכולת שבמידה רבה הצילה את חייה.
"חלמנו על שני ילדים"
שני, בת 29, שף קונדיטור ובעלים של דלישס, קייטרינג חלבי המתמחה במגשי אירוח. מאז שהקימה את העסק, זכתה שני להאכיל רבים במטעמיה והפכה לשם דבר בכרמיאל ובסביבתה. למרות היותה דמות מוכרת בנוף הכרמיאלי, סיפורה האישי נותר בצללים.
לשני בת בכורה, יהלי בת השמונה, אותה הביאה לעולם שני כשהייתה בת 21. "הנישואים עם אבא של יהלי הסתיימו ממש מהר. היום אנחנו מגדלים את יהלי בהורות מלאה ומשותפת בהכל." לאחר גירושיה של שני, עברה להתגורר עם יהלי בדירה נפרדת מאבי הילדה. גידלתי אותה ללא אחים. וזה לא פשוט לילדה לגדול שבע שנים לבד. תמיד היא אמרה לי 'אמא, מתי יהיה לי אח?', אבל לא מיהרתי להתחתן. היה לי חשוב שהכל יהיה ברוגע שלי". לפני כשנתיים נישאה שני לעומר. "כשהתחתנתי בפעם השנייה, היה לי מאוד ברור שאביא עוד ילד ולא אתמהמה עם זה. חלמנו על שני ילדים, גם לעומר יש בת מנישואים קודמים וידענו שאנחנו לא רוצים שיהיה לנו ילד נוסף שיגדל לבד כשאחיות שלו לא בבית בכל שבת שניה." לאחר שנכנסתי להיריון, לא יכולתי להתאפק, יהלי ידעה כבר בשבוע 14."
ההיריון עובר בציפייה משותפת של המשפחה שהתרגשה מאוד וחיכתה לבואו של התינוק הקטן. "אפילו לפני שגדלה הבטן, כשיהלי הייתה הולכת לישון היא הייתה שמה יד על הבטן שלי, הייתי שרה לה 'המלאך הגואל'. היה ממש טקס שינה שהתינוק היה נוכח בו. היה מושלם, תקופה ממש- ממש טובה." התקופה הטובה מתאפיינת גם בעומס מרגש בדלישס מגשי אירוח. התקופה שלפני פסח עמוסה מאוד- הרמות כוסית, אירועים לחג. שני, שמצויה בחודש התשיעי להריונה, מגיעה בכל יום למטבח ופורחת מתוך האפייה, הבישול והיצירה.
ההיריון מתקדם, אך הלידה בוששה להגיע. כששני בשבוע 42 היא מחליטה ביחד עם עומר להגיע לבית החולים ולהתחיל בתהליך של השראת (זירוז) לידה. תוך מספר שעות התינוק נולד, קול פנימי מבשר לשני שדבר רע קרב ובא, קול שהולך והופך ממשי ככלל שהזמן חולף ושליית הלידה עדיין ברחמה של שני.
רק לא הרדמה כללית
את המפגש הראשון עם בארי הילוד מתארת שני כמעשה של נס, הראשון מתוך רבים. התינוק כחול, שמוט, "לא נראה חי", במילותיה של שני. המיילדת טיפלה בתינוק וככל שעובר הזמן הצוות והסובבים פחות ופחות קשובים למצבה של האם, היולדת. "אחרי ששמו אותו עליי אמרתי להם 'אני לא מרגישה טוב, קחו אותו'. לקחו אותו ואז אימא שלי אמרה שאני חיוורת, הצוות היה די אדיש, אמרו שהמדדים בסדר. אני הרגשתי שאני קמלה, שאני נכנסת לתוך עצמי."
הצוות ושני ממתינים לסיום הלידה, קרי, ליציאת השיליה. מקץ ארבעים דקות מרגע לידת התינוק מתקבלת החלטה על ידי הצוות הרפואי לבצע ריוויזיה (הפרדת שלייה ידנית), הליך המתבצע על ידי רופא מיילד בחדר ניתוח תוך הרדמה חלקית או מלאה ליולדת. "לקחו אותי לחדר ניתוח, הייתי בפחד עצום. התחננתי למרדים כל הדרך לחדר הניתוח שלא ירדים אותי בהרדמה כללית."
"בגלל דחק הזמן היה אפס הסברים"
בכניסה לחדר הניתוח מבין הצוות שמצבה של שני דורש היערכות נוספת "ראו אותי ואמרו 'היא לבנה, תביאו מנות דם'. אני מרגישה לא טוב, תחושת לחץ. הייתי בפחד פנימי מאוד גדול, אבל לא חשבתי שיש איזה אסון שמתקרב. אני נרדמת ומתעוררת, הגוף במצב סמרטוט, קטסטרופה של עייפות, אבל אני דואגת להישאר ערה כדי להבין מה קורה." שני מתעקשת להילחם ולהיות שותפה בהליך, לדעת מה מבוצע ולשמוע את הצוות. "השלייה הייתה בחוץ די מהר, אבל את רואה שהפנים שלהם לא טובות. הרופא חייב לעשות סקירה בחלל הרחם גם אם השלייה יוצאת. ואז הרופא אומר 'קרע בחלל הרחם'. אני שומעת ברקע שאומרים 'הרדמה כללית, להכין את חדר הניתוח'. אני שואלת את הצוות מה קורה, אבל בגלל דחק הזמן היה אפס הסברים. מעבירים אותי לחדר הניתוח, קושרים אותי למיטה, הרדמה וזהו." את המשך הסיפור מספרת שני מתוך דיווחי משפחתה.
מנקודה זו ואילך, שני מורדמת. הדרמה שמתחוללת בחדר הניתוח ומחוצה לו מוכרת לשני מתוך סיפורים. המשפחה שממתינה בחוץ מבינה שההליך שבוצע מסתבך. אימה של שני מתעקשת, ובסופו של דבר, נציג ממנהלת בית החולים יוצא לעדכן את המשפחה. "הוא יצא וסיפר להם שהמצב לא טוב, שאני עדיין על שולחן הניתוחים, שמנסים להציל את הרחם. אחרי כמה זמן הגיע פרופסור מבית החולים והסביר להם שהמצב לא טוב, שלא מצליחים לתפור לי את הרחם, הכינו אותם לכריתת רחם. אין יכולת להציל, אני מאבדת המון דם, קיבלתי 7 מנות דם, 5 פלזמות. האופציה היחידה היא כריתת רחם."
אימא שלי נכנסה לטירוף הדעת
במקביל, אימה של שני, שמבינה כי ביתה נלחמת על חייה, מתמוטטת. "אימא שלי שאלה אם אני בסכנת חיים, השיבו שכן. היא התמוטטה במקום, לקחו אותה למיון ונתנו לה משהו להרגעה. היא נכנסה לטירוף הדעת." בתוך כך, הניתוח של שני מסתיים והיא מובהלת לטיפול נמרץ. "אז המשפחה הבינה כמה זה חמור. הרופאים אמרו שהם לא יודעים איך אני אתעורר, שאני עדיין בסכנת חיים. הגוף עבר כריתת איבר, גם מבחינה נוירולוגית, לא ברור איך אתעורר. הייתי מורדמת ומונשמת. במהלך הניתוח גם פתחו לי עורק ראשי."
שני מתעוררת בבוקר למחרת הניתוח, בזמן ביקור של אימה. "אימא שלי תפסה לי את היד והעיניים שלי נפתחו, היא הייתה בשוק, בכתה והתחילה לנשק אותי." הצוות הבכיר של בית החולים מגיע לבשר את הבשורה. "הגיעה העובדת הסוציאלית, הרופא המנתח, מנהל בתי החולים, כל הדרג הבכיר של בית החולים כדי לעמוד סביב המיטה שלי ולספר איזה נס גלוי קרה, זה שהילד יוצא מרחם קרוע זה לא משהו מובן מאליו, בדר"כ ילדים נשאבים החוצה. הם השתמשו כל הזמן במילה נס, אמרו לי שלא נתקלו במקרה של קריעת רחם במהלך לידה שגם האם וגם התינוק בחיים."
כאב ופספוס עמוק
מוטיב הפספוס חוזר ועולה בראיון שוב ושוב. כאמור, שני עסוקה לא מעט בשחזור הסערה שהתחוללה בחדר הניתוח, כמבקשת לפצות על פספוס רב, רב מאוד, עמוק וכואב. "אני פספסתי את המפגש של יהלי עם בארי, חיכיתי למפגש הזה הרבה מאוד שנים. שלחו לי סרטון שיהלי שרה לבארי את המלאך הגואל, השיר שהיא שרה לו כשהיה בבטן. אני לא הייתי נוכחת. זה היה מקום מאוד קשה רגשית."
הפספוס והכאב של שני עמוקים ביותר, בעיקר כיוון שלצידה של השמחה מלידת בנה, בארי, היא חווה צער עמוק ומתאבלת על אבדן הרחם. "בתור אישה אני לא פורייה יותר, לא אוכל להביא יותר ילדים. אין טיפולי פוריות, אין אפשרות להתפלל שיקרה נס, אין תקווה. אין רחם, נקודה סוף. לא רק כרתו לי משהו מהגוף, כרתו לי את הנשיות שלי. זה גורם למשבר מאוד עמוק."
את הנחמה, מוצאת שני במשפחתה "הקטנה והאיכותית", כמילותיה. "בארי הוא מתנה. הוא ילד מושלם וטוב, הוא כל מה שדמיינתי, הוא תמיד מחייך, קורן, ממלא באושר. הוא נתן כל כך הרבה נחת ופיצוי על מה שקרה בלידה שלי. הסיוט שלי קרה כשהבן שלי נולד". בד בבד, מחליטה שני להילחם ולהחלים.
"מהמטבח אני מתעצמת"
שלושה שבועות בלבד לאחר הלידה מחליטה שני לחזור, ליצור ולהתעצם מתוך הכאב. הצלקות בגוף רק התחילו להחלים, ובצלקות הנפש היא נלחמת בכל יום. שני אופה, מתפיחה, יוצרת ובוראת. מתוך המטבח שלה היא דואגת לעצמה, החזרה למטבח עזרה לה לקום מהשברים. "המטבח זה המקום ממנו אני מתעצמת ועושה טוב לאחרים. זה נותן לי המון כוח. כל מכשול בדרך חיזק אותי. בשנייה שהידיים שלי החלו ללוש את הבצק, הרגשתי שאני בוראת מחדש. שמשהו נרפא. היצירה שלי ממשיכה לתפוח ולעלות."
ההיריון והלידה, אובדן הרחם ותהליך ההחלמה שזורים בסיפורו של דלישס מגשי אירוח. "אנחנו חיים את העסק יום יום, והוא החייה אותי. מהנקודה הנמוכה הזאת, כשחשבתי שכבר איבדתי הכל, החלטתי שאני עושה הכל כדי לחיות בעוצמה הגבוהה ביותר. הבצק, היצירה, הקשר עם האנשים, השמחה שאני מביאה לאנשים הם אלה שנותנים לי את הכוחות בכל יום."
היום, שני וקנין גמרמן מבקשת להעביר את התובנה אליה הגיעה לנשים נוספות. "אנחנו מתמודדות בכל יום עם לחצים, קשיים, מכות שהחיים הפילו עלינו. אנחנו, כנשים, אולי פחות חזקות פיזית מגברים, אבל אנחנו עמוד התווך של המשפחות שלנו. אני רוצה שכל אישה תהיה גאה בעצמה, שתרגיש איך היצירה מחזקת אותה. איך כל אחת מאתנו יכולה לנצח כל דבר בחיים."
