"גיליתי את הכתיבה והזהות המינית שלי כמעט באותו זמן"
אילן שיינפלד, היום מקיבוץ תובל, הוא משורר, סופר ומחזאי, באמתחתו רזומה משובח כעורך ספרות ב"על המשמר", דובר תיאטרון הקאמרי ואיש יחסי ציבור. הוא היה מבין הראשונים בארץ שיצאו מהארון ולרגע כמעט הקים מפלגה למען שוויון זכויות לאוכלוסייה הגאה. את השקט שלו מצא בצפון, בו הוא מגדל לבד שני בנים ואף מחפש אהבה
אילן שיינפלד לא היה כאן תמיד, אבל לרגע אינו מצטער על המעבר שעשה מנווה צדק לקיבוץ תובל. שיינפלד, בן 58, משורר, סופר ומחזאי, מוסמך מאוניברסיטת תל-אביב בספרות עברית, אנגלית וכללית, שם הוא גם מלמד. בעבר שימש כסגן עורך המדור לספרות בעיתון על המשמר, כיהן כדובר התיאטרון הקאמרי, עסק ביחסי ציבור ובהוצאה לאור וייסד את הוצאת הספרים שופרא לספרות יפה. בגיל צעיר מאוד חשף את זהותו המינית ונחשב מבין הראשונים שיצאו מהארון, הוא יזם הקמה של מפלגה להט"בית והיום מגדל לבד שני בנים ומחפש אהבה.
שיינפלד גדל בבית שהותיר עליו ועל יצירותיו חותם. "אמי ז"ל נולדה בשדלץ ליד ורשה, פולין, ואבי יבדל"א בעיירה נובוסליץ, בגבול אוקראינה-רומניה, גדלתי על ברכי המסורת, במערכת חינוך חילונית, יחד עם זה שאני דור שני לשורדי שואה, הדברים השפיעו עליי ועל יצירתי וזה בא לידי ביטוי בהמון דברים. חינכו אותי לא לחיות, אלא לשרוד. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי מאבי היא: "אילן תמיד יודע ליפול על שתי רגליים". לקח לי שנים להבין שיש בי צד המחפש את החורבן, כי החורבן הוא המצב שממנו אני יודע להפעיל הכי טוב את כישורי ההישרדות שלי. גם החרדה מלווה אותי דרך קבע. כשרק התחילו לדבר על מתיחות בצפון, למשל, מיד סידרתי את הממ"ד וירדתי לכרמיאל לקנות מלאי של קופסאות שימורים ובקבוקי מים. אני בעיקר חרד על החיים, ולכן, אני מחנך את בניי לקדושתם. אני הורה מאוד מאפשר. הבנים יודעים שהם יכולים ללכת לפינת המחזור של היישוב ולהביא ממנה שמונצ'עס הביתה, אבל עליהם לעשות זאת רק בנעליים, כדי לא להיתקל בנחשים, בזכוכיות או קוצים. על הדברים האלה אני כותב ברומן הבא שלי "הנזיר היהודי".
רגעים של חשיפה
"את הכתיבה ואת הזהות המינית שלי גיליתי כמעט באותו זמן, בגיל ארבע עשרה, כשהייתי בכיתה ט'. רק אחרי בר המצווה הרשו לי הוריי לבוא לטקס האזכרה של סבתי האהובה, שמתה בהיותי בן שש. נכנסתי אל בית העלמין הישן ברמת השרון ואז ראיתי לראשונה שסבתא לא בשמיים, אלא קבורה באדמה. כשחזרנו הביתה הייתי מזועזע לחלוטין מגילוי המוות. נטלתי מחברת, עיפרון, וכתבתי לראשונה בחיי.
"באותה תקופה ממש גם גיליתי את זהותי המינית. בכיתה שלי היו שני בחורים יפים, נשיים, שנמשכתי אליהם. השנה הייתה 1974. מי דיבר אז בכלל על 'הומוסקסואליות'? ידעתי רק שאני נמשך לבנים ולבנות כאחד. זה בלבל אותי וביקשתי ייעוץ מהיועצת החינוכית בבית הספר המקיף רוטברג בו למדתי. התדפקתי על דלתה של היועצת האהובה, חיה קולודנר, וסיפרתי לה על עצמי. כששמעה את דבריי אמרה לי, שמותר לי לאהוב את מי שאני רוצה, ושלחה אותי אל העולם. היא הצילה את חיי. שנים אחר כך, בגיל חמישים, באתי להודות לה על כך, ואז השתיקה אותי ואמרה לי שאני הצלתי אותה. שכן, בשנה שבה יצאתי מן הארון איש לא עשה זאת. ובזכות שיחותינו ידעה איך להתמודד עם בנה הצעיר, שיצא מן הארון שנים אחריי".
מאז ועד השמינית היה לו רומן סודי עם בחור מהכיתה עד שכבר לא יכול היה להחזיק את הסוד בבטן, ובגיל שבע עשרה כתב סיפור קצר בו תיאר משיכה אל בן וגם אל בת בחוג לדרמה. את הסיפור השאיר מודפס על שולחן האוכל בבית הוריו ויצא מהבית.
"כשחזרתי בערב הביתה אבא לא היה מסוגל להוציא הגה מהפה. הוא שתק במשך שלושה שבועות. אימא הודיעה לי שדבר כזה לא ייתכן בבית מסורתי כמו שלנו, ושאם זה יימשך היא תתאבד. הייתי מאוהב אז בגבר בן שלושים ואחת, שהיה סמנכ"ל תיאטרון הבימה. בלית ברירה נסעתי אל ביתו והודעתי לו שאני נפרד ממנו. הוא חייך, אמר להתראות ולקח לי שנה בדיוק לחזור אליו".
בצבא, למרות שחלם על קרבי, עשה קורס מש"קי שלישות בבה"ד 11 ושימש כשליש מחנה במפקדת חטיבת השריון 188 ברמת הגולן. ההתמודדות עם הזהות המינית בצבא הייתה מסובכת. "הייתי שונה בכל מובן. לא הסכמתי לגור במגורי חיילים והכרחתי את המפקד שלי להסכים שאגור במשרד השלישות, על מיטה צבאית מאחוריי ארונות המשרד. כתבתי ותרגמתי שם שירה, גם חשקתי בכמה חיילים. עם אחד מהם שכבתי. אבל בין לבין הייתה לי חברה, שירדתי לקיבוץ שלה מדי יום שישי עם מדים ונשק. הייתי מאוד מבולבל".
בגיל עשרים ואחת השתחרר מהצבא עם ספר שירים ראשון, התמנה לסגן עורך הספרות של עיתון 'על המשמר' והתחיל ללמוד ספרות באוניברסיטה. מקץ שנה שכר דירה לבד כדי לבדוק את זהותו. "מכיוון שגדלתי בבית שבו תמיד מספרים להורים הכל, וההורים התחייבו לקבל אותנו תמיד כפי שאנו, קראתי לאבא שלי לשיחה. אמרתי לו שאני כנראה הומו, וחייב לבדוק את זה. הוא יצא מהדירה בוכה, והתקשה לנהוג בחזרה הביתה".
בשנים האלה כמעט ולא היו הומואים מחוץ לארון, ומקום המפגש הכמעט יחיד לבחורים היה גן העצמאות בתל אביב. "הייתי הולך לשם מדי ערב. פוגש חברים, ובהם אנשי תקשורת, סופרים, יוצרים, ומשוחח אתם. בשנת 1984, דרך חברה משותפת, פגשתי את בן זוגי הראשון, סער עפרוני ז"ל, בחור יפה תואר, צייר מחונן, שהיה חולה במחלה נדירה. חיינו יחד שנתיים בנווה צדק. הייתי בטוח שזה יהיה לכל החיים. אבל הוא עזב אותי, נסע לאמסטרדם ומת, בן 28 בלבד, בטקס חניכה לכת, על פסגת הר, בדרום צרפת. מותו מוטט את עולמי, אבל מתוך האובדן גם בראתי את עצמי מחדש. הייתי אז סטודנט מצטיין בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, עורך ספרותי ומשורר צעיר, מורה ליסודות השירה בסמינר הקיבוצים. עזבתי את הסמינר, הצלחתי לסיים את עבודת ה-M.A. בתוך כך כתבתי ספר שירים על אהבתנו בשם "טורים לרע בפרידה". עם פרסום הספר התראיינתי בשמי אצל תמר מרוז במוסף הארץ. הייתי אז הסופר היחיד שהיה לגמרי מחוץ לארון ואחד מתוך 2-3 הומואים שהתפרסמו ברבים. כך הפכתי למעין דובר לא רשמי של הקהילה".
בריאה מתוך אובדן
אחרי ש"על המשמר" נסגר הוא עבר לעבוד ב"חדשות". באותה תקופה כתב את "היי רימונה", מחזה פוליטי סאטירי יחד עם אילן חצור, לבמת הצעירים של הקאמרי. הדברים התגלגלו כך שהתבקש להיות דובר הקאמרי. "לקח לי כמה ימים להבין שזה רגע מכונן בחיי. התקשרתי לנעם סמל, המנכ"ל. אמרתי לו שאני מסכים ושאלתי מתי אני מתחיל. ההצגה הראשונה שיחצנתי הייתה "ריצ'רד השלישי" בכיכובו של עודד תאומי, ולאה ויצחק רבין היו בפרמיירה".
כך פתח קריירה של איש יחסי ציבור, כשמאחוריו השערורייה שעורר המחזה "פליישר" של יגאל אבן אור, שהגיעה לכנסת וכמעט עצרו את התקציב לתיאטרון.
"אחרי שלוש שנים פתחתי משרד יחסי ציבור עצמאי. הקאמרי הפך ללקוח אסטרטגי, אבל טיפלתי בשלל לקוחות: ערוץ 1, ערוץ הילדים, ערוץ הופ, הקרן לקולנוע וטלוויזיה, הקרן לקולנוע דוקומנטרי, הקרן להפקות מקור, המועצה לישראל יפה, פסטיבל הקולנוע בירושלים ועוד. בשיא פעילותי טיפלתי ביחסי הציבור של ערוץ ה-בי.בי.סי פריים בישראל ובאירוויזיון 1979 בארץ".
איך כל זה קשור לכתיבה?
"יש בי שילוב של שני צדדים. צד שמאוד זקוק לשקט, לקריאה ולהתעמקות בהיסטוריה היהודית, וצד שחייב להביא לתיקון עולם. לשמחתי, רוב חיי אני מצליח לשלב בין הדברים. ישנם אנשים שאינם מקשרים בין אילן שיינפלד המחבר של "מעשה בטבעת", ספר שטלטל כה רבים, לבין אילן שיינפלד שעוסק ביחסי ציבור, או אילן שיינפלד שמגדל לבדו שני ילדים מדהימים. אבל זה אותו אדם".
יוזמתך האחרונה הייתה להקים מפלגה להט"בית.
"מאז ומעולם הייתי אדם פוליטי. הייתי חניך ומדריך וקומונר בתנועת 'הנוער העובד והלומד'. בגיל כבר 17 ריכזתי את קן רמת השרון ובגיל 18 פתחתי יחד עם חבר קן במגדל העמק. הייתי מבין משוררי המחאה נגד מלחמת לבנון, ובמשך שנים רבות גם חבר מפ"ם, מרצ והעבודה. במשך השנים דעותיי התמתנו, וכיום אני רואה עצמי כאיש מרכז. גם הקהילה הלהט"בית התפתחה מאז. כשאני יצאתי מהארון הייתי בערך השלישי שעשה זאת בפומבי. כיום הקהילה רבת פנים, מגוונת ותוססת. עם פרוץ מחאת השוויון, בקיץ שעבר, הרגשתי שהגיע הזמן לייצוג פוליטי עצמאי של הקהילה, מפני שבלעדיו לא נזכה להגיע לשוויון זכויות.
"זה גם נוגע בי באופן אישי. חלפו שמונה שנים מאז יצאתי למסע הפונדקאות, ואני עדיין משלם את ההלוואות שלקחתי בעבור זה. יותר מכך, לפני הבחירות של 2015, כשחוק הפונדקאות של יעל גרמן עמד לדיון, הוא קבע שניתן יהיה לעשות פונדקאות רק למי שעוד אין לו ילד ביולוגי, ורק עד גיל 56. אני כבר הייתי בן 56, אב לשניים. אבל היו לי עוד ארבעה עוברים מוקפאים בדלהי. ולכן, בסודי סודות, לקחתי עוד הלוואה, פניתי לרופאה בדלהי וביקשתי ממנה להתחיל עוד הליך פונדקאות כדי להספיק להביא לעולם עוד אח או אחות לבניי, לפני שמדינת ישראל תשתלט לי על הזכות להורות. לצערי, ההליך נכשל. אבל את ההלוואות אני עדיין משלם".
הבנים שלו עברו גיור רפורמי מכיוון שהרבנות בישראל מסרבת לגייר ילדי פונדקאות. "הגיור הרפורמי מוכר בבתי הדין בישראל ובמשרד הפנים. אך כשירצו להתחתן הם יצטרכו להתגייר, למרות שהם מכירים כל ברכה, עושים קידוש ויש מסורת של חגים בבית. בעיניי זה מטורף".
עם זאת, הוא נמנע מהקמת מפלגה חדשה, העלולה להיתפס כמפוררת גוש זה או אחר, והתפקד מחדש למפלגת העבודה.
מה עם זוגיות?
"בן זוגי לא רצה ילדים. הוא היה בן 28 כשהייתי בן 51, ואמר לי שהוא לא יעמוד בדרכי, אבל רוצה שאחפש אישה או שתיים להביא עמן לעולם ילדים. לא רציתי להיות הורה של יומיים בשבוע. רציתי להיות הורה במשרה מלאה. וכך, בחרתי במסלול הפונדקאות ואנחנו נפרדנו בכאב רב. בשבע השנים שעברו מאז לא ראיתי סרט או הצגה. בקושי יצאתי מן הבית. רק לעתים רחוקות נפגשתי עם בחורים. כיום, שאנחנו גרים בתובל, זה קשה שבעתיים. אני נפגש עם בחורים רק אחרי שהילדים כבר ישנים. יותר מזה, במשך השנים הללו הילדים היו בראש סדר העדיפויות, ולא היה לי מקום רגשי לבן זוג. כיום אני מרגיש אחרת. הילדים גדלו, ואני רוצה לאהוב ולהיות נאהב".
איך החיים בתובל?
"מגיל חצי שנה עד גיל שלוש הילדים גדלו בפעוטון יהודי-ערבי של ויצ"ו, ביפו, שהיה נהדר. ברגע שעברו לגן העירייה בנווה צדק התחילו הבעיות. הגננת הקשתה על אחד מבניי שגילה תוקפנות בשל רמת הרעש הנוראית שהייתה בגן, בסופו של דבר ברחתי הכי רחוק שאפשר. מערכת החינוך בתובל נפלאה. הילדים נקלטו בה היטב וכל הבעיות נעלמו. ארבעה ימים בשבוע אני בנסיעות למרכז אבל חוזר בערב לשקט שמצאתי בצפון".
במה אתה הכי אוהב לעסוק?
"יש לי זכות גדולה. בראתי את עולמי ואני עוסק במה שאני אוהב. כיום אני כותב, עורך ספרים ומוציא אותם לאור, מנהל הדסטארטים עבור יוצרים אחרים, מלמד כתיבה יוצרת וגם עושה יחסי ציבור".
איך אתה מספיק את הכל?
"הסוד הוא לעשות את מה שאתה אוהב. לעבוד ברצועות זמן ולהיות מחויב לחלוטין למה שבחרת לעסוק בו, לתכלית חייך".
מה על הפרק?
"מעצם טבעי אני מתקן עולם. זה בא לידי ביטוי בכתיבתי וגם בפעילות הציבורית והעסקית שלי. כרגע אני עסוק בכתיבת ספרי הבא, בקיץ אעביר סדנאות כתיבה לבני נוער במרכז ובמשגב, עוזר לצעירים ומבוגרים המבקשים לכתוב את סיפורם ובחשיפה תקשורתית של גופים, ארגונים ויחידים, בתחום יחסי הציבור. אני תמיד שמח לפגוש אנשים חדשים ועושה את הכול באותה מידה של עניין, מחויבות ואהבה".
