הבטחנו זה לזה ברגע של אלם, הלם ותדהמה, ברגע של לבבות בוכים ומתאחדים, ברגע של גבורה יהודית – ישראלית, ברגע של התפקחות והתפכחות, הבטחנו זהה לזו שלעולם לא עוד, לעולם לא נאפשר לעצמנו להתפלג, להתפצל, להיאבק, לשנוא, לוותר על הערבות המיוחדת שבין אחים.
הבטחנו זה לזה כי לא נשוב לימי השנאה והפילוג שהיו חלק מהגורמים למצב בו אנו נמצאים, שנלמד מחדש להתחבר, לוותר, להתפשר, לאהוב, לחלוק מתוך כבוד והערכה, מחלוקת בין אחים בתוך הבית.
הימים הנוראיים אותם חווינו ועדיין חווים, הבהירו לנו שעם אחד אנחנו, השפלים רצחו יהודים, ערכיהם, אמונתם, דעתם, השקפותיהם לא היו רלוונטיים לבני התועבה.
כמעט שלושים יום שניסינו להניח בצד את השנאות, את המלחמות, את קרבות הבוץ, את מצעד ההתנקות איש מאחיו, ניסינו והרוב המוחלט גם הצליח.
בימים נוראיים אלה הבטחנו לעולם לא עוד, ועם ישראל היפה והטוב, עם ישראל המיוחד, זרח במלא תפארתו, העוצמות האזרחיות נגעו ללב, מסירות הנפש של העורף בביצור החזית היו מרוממים, התקווה ניעורה מחדש.
חלף חודש, כמעט רוב העם הצליח ומצליח עדיין להחזיק בציפורניים לשמר את המכנה המשותף המשוקם את ה-ביחד.
אמנם, לאחרונה ישנו מיעוט שחזר לגודלו הטבעי ולסורו, פה ושם נותרו כיסי התנגדות המחזיקים בידיהם, במיקרופונים, ובמקלדות את כמוסות הרעל.
פה ושם נשמעים שוב שוליים סהרוריים, מחוץ למחנה הישראלי הגדול, המרכזי המדבר אחדות וחיבור, שהחלו להרים ראש.
פה ושם נראים חלק ממי שהובילו אותנו למציאות הנוראה הזו כשהם יוצאים מחוריהם לא כדי חלילה, לקחת אחריות, לא כדי חלילה, להתנצל, לא כדי חלילה, להרכין ראש ולומר: "חטאנו, עווינו, פשענו, לעולם לא עוד."
חלף חודש ו"המהנדסים" שבו לפעולה, אט אט, סוכני החרש של מליציות הפירוד והכאוס התעוררו מרבצם, קיני השנאה השוליים ניערו את אבק ה-ביחד הישראלי והתעקשו לשוב לסורם.
הם שוב איתנו, מיעוט סהרורי, במלא קלונם, עסוקים בזוטות מביכות בעתות מלחמה, שואלים שוב ושוב שאלות אוויליות, המתוזמנות על ידי מקהלת הצדקנים ומשתלבות עם מקהלת הטהרנים.
אותו קומץ סהרורי מחזיר אותנו בכוח, ל-הם ול-אנחנו, למלחמה של שלשום, לקרבות הבוץ של אתמול, מפנטז על הגשמת חלומותיהם של מבקשי נפשנו, דורשי רעתנו המייחלים להשמדתנו, כמו אמבה מתפלגים ומתפלגים ופוגעים בחוסן הלאומי.
נבצר מבינתי, מדוע אצה הדרך לאותו קומץ סהרורי. מדוע חשוב להם להעמיד כאן ועכשיו, באמצע המלחמה, את הגיליוטינה בכיכר העיר ולהשליך לתוך האש הבוערת במוקד את רק את ראשו של שנוא נפשם, ראשו המרוח בזפת רותחת ונוצות עורבים, מתעלמים מהכשל הצבאי הנוראי, מהמחדל הגדול.
אני שומע חלק מאנשי התקשורת אשר, ככלב השב אל קיאו, הלעיטו את הציבור בהבלים, ברכילויות, בטפל, בהנדסת תודעה, אני מביט בחלק מהגנרלים בדימוס בפוליטיקאים בעבר ובהווה, ואינני מבין איך יש להם את העוז להראות פניהם ברבים, להשמיע קולם.
מכישלונות לא מפוארים אלה, מצופה היה שיגזרו על עצמם שתיקה, שיחגרו שק ואפר, שינדו עצמם מהחברה, שיסכרו פיהם לעד, שיתענו ארבעים יום וארבעים לילה, לפחות.
מאנשי רהב אלה מצופה היה לנהוג בענווה, בשפלות רוח, בהכנעה, בהרכנת ראש, ולו רק בגין הקונספציות בהן הלעיטו את הציבור הישראלי, על "הניתוחים", על "האסטרטגיות", על ההכלה והספיגה, על התיאוריות שהתמכרו אליהן והוכיחו בדיוק את ההיפך.
לעולם לא אשכח את העלבון והביזיון אותו חשתי לצד הבחילה, כאשר, אלוף במיל' וח"כ לשעבר, בזו למי שישבם לצידם בפאנל טלוויזיוני ח"כ צעירה מהליכוד, כמה לעג ובוז, מיזוגיניות והמשפט המחפיר: "זה מה שהליכוד יכול היה לשלוח?" חיוך ניצחון מרוח על פניהם.
ולא היה מי שיהסה אותם, מי שידרוש מהם להתנצל, מי שיזכיר להם שלא רק הם אמונים על החכמה, על האמת, על אף היהירות והזחיחות כיאה לחשים כאדוני הארץ ואין בילתם.
הקומץ הסהרורי יוצא שוב ממאורות השנאה ומחורי הזעם, הם אמנם מעטים, אך נזקם עצום, אנו, הרוב המכריע של העם, המשווע לשמר את ה-יחד הישראלי, את האחדות, המשווע לשקם את המכנה המשותף ולחזק את החוסן הלאומי, חייבים להותיר אותם מחוץ למחנה הישראלי, במקום הראוי להם.
עכשיו האחריות היא עלינו, על כולנו, אוהבי הארץ ללא תנאים המייחלים לניצחון מובהק במערכה, עכשיו האחריות היא עלינו לא לטפח שוב את השוליים הסהרוריים, לא לאפשר לקצוות הזניחים לחדור למרכז, לא לדווח על צל הרים כהרים, לא להעצים סכלות ואיוולת של מופקרים וחסרי אחריות.
עכשיו האחריות של כולנו, לא של ימין ושמאל, אלא של הרוב המכריע של אזרחי המדינה ואוהביה להגן עליה מפני מי שהחמאס וגרורותיו מצטטים ומשבחים אותם, עכשיו הזמן שלנו לעמוד מול השוליים הסהרוריים כחומה בצורה עם אגרוף פלדה מוסרי.
זו העת להמשיך את ה-יחד הישראלי ולהעמיק אותו, לבסס ולבצר אותו לבל נשוב חלילה לימי השנאה ששלטה ברחובות הזעם, באמתלה עונתית חדשה.
