איש המחנה הציוני, ח"כ אלוף (מיל) איל בן ראובן, הוציא לפני שבועיים את ספרו "נקודת ההכרח". ייחודיותו של הספר שהוא נכתב על ידי אשתו, יעל, שמביאה זווית נשית והרבה רגש לסיפורים של איל אחרי 35 שנים רוויות מלחמה בצה"ל ועד השיבה הביתה.
בן ראובן: "זהו ספר לעם ישראל. זה המשך המאבק על דמותה של מדינת ישראל".
יעל: "הבאתי את קולו של איל כפי שחוויתי אותו ועיבדתי אותו אני".
שלושים וחמש שנה שירת איל בן ראובן בצבא ההגנה לישראל, אך עם הגעת צו הגיוס של בנו השלישי, רועי, החלו המילים להיכתב.
סיפורו של בן ראובן, תושב יודפת שמשגב, היום ח"כ מטעם המחנה הציוני, שנכתב הלכה למעשה על ידי רעייתו, יעל, מגולל ביוגרפיה ייחודית, דו־קולית, האוצרת קול נוסף, נשי, זה שממעטים לשומעו. שזורות בו מלחמות ישראל, מלחמת יום הכיפורים, לבנון הראשונה והשנייה, ומלחמה נוספת והחשובה מכולן, המלחמה על השיבה לשגרה, לשפיות ולבית.
לאורך שירותו הצבאי נלחם למען השלום. מתוך ניסיונו כחייל, כמפקד וכמפקד בכיר, צמחה ההבנה שדו־שיח וחינוך למוסריות וליושרה הם הדרך להיחלץ מתוך מעגל הכאב והשכול. "35 שנה לימדתי מלחמה כהכרח, אבל אני מוזיקאי", הוא מעיד על עצמו.
כאזרח ובארבע השנים האחרונות כחבר כנסת הוא עושה כל שביכולתו למען הידברות והגעה להסדרים מדיניים.
הספר "נקודת ההכרח" יצא לפני שבועיים בהוצאת ידיעות אחרונות ובן ראובן מעיד על נפש האמן שהתגלתה בו כאשר עיצבו את השער: "בפעם הראשונה ראיתי את השער בדיוק כשחזרנו מאירוע של ניצוח על תזמורת בבית הספר רימון".
ניצוח הוא אחד הנושאים להם הוא מקדיש היום זמן רב, "מנצח על תזמורת הוא מנהיג. ניצוח היא בעצם נגינה על הכלים באמצעות הנגנים. במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, למדנו מנהיגות באמצעות ניצוח על תזמורת".
את לימודי הניצוח הוא חב לרעייתו, יעל, שרשמה אותו ללא ידיעתו, והפתיעה אותו לפני כשנה כאשר היה בדרכו לפגישת עבודה. "הלכתי לאסוף את יעל שהגיעה ברכבת. אני רואה אותה יוצאת מהתחנה לבושה בלבן, הלכנו לארוחת ערב. בתום הארוחה היא אמרה שאנחנו נוסעים לרמת השרון. לא הבנתי תחילה מה אנחנו אמורים לעשות שם, אז התברר שהיא רשמה אותי לקורס ניצוח בבית ספר רימון. ביום שלישי שעבר ניצחתי לראשונה על תזמורת בפועל. כשסיימתי לנצח אמרו לי 'ראו שזה מה שרצית לעשות, רואים את האושר שלך'".
איך נולד הרעיון לכתוב ספר?
"לפני כחמש שנים העיתונאי נתנאל סמריק ראיין אותי. אחרי שבועיים התקשר ואמר לי 'אני חייב לכתוב את הסיפור שלך'. אלא שלי קשה לכתוב על עצמי. ניסינו דרך מישהי שזה המקצוע שלה, גם לא הצליח, אז המליצו לי לדבר עם דב אייכנבאוט מהוצאת ידיעות אחרונות. הגעתי לפגישה יחד עם יעל ובסופה היא החליטה שהיא תכתוב אותי.
"אז הספר הזה, בעצם, נכתב על ידי אישה שמסתכלת עליי. לאחר מכן ערך אותו דורי רוגובוי. הכתיבה ארכה שלוש שנים".
היא כותבת אותו
זה לא מובן מאליו וגם לא שכיח, שבת הזוג, שבהכרח אינה אובייקטיבית, נוטלת על עצמה מלאכת כתיבת ספר, שאמור לתאר באופן אובייקטיבי נושאים שאינם טריביאליים, הנעים בין פרגמטיות להשקפת עולם.
ובכל זאת, יעל בן-ראובן מיטיבה לתאר את תהליך העבודה שבסופו אכן הוציאה מתחת ידיה ספר משובח.
איל: "ההחלטה נובעת מההבנה שספר כזה חשוב לרוח, להיסטוריה של עם ישראל. גם היום אין לי מחשבה אם ארוויח מזה, אם בכלל. זה ספר לכולם, לעם ישראל, לפוליטיקאים, לאנשי צבא, השורה התחתונה היא ערכים ומוסר, צריך לנצח במלחמות, אבל צריך להיות חזק. התופעה הכי רעה שיש בעולם, מלחמות, לכן אני חושב שהחזקים הם אלו שיש להם את הכוח וחייבים להוביל למניעת מלחמות. אני רואה את נקודת ההכרח".
הכתיבה לא התחילה בבת אחת, ודאי לא כרעיון של כתיבה משותפת. בהתחלה, עלה רצון ראשוני של איל להעלות דברים על הכתב. מסע חיים של שלוש מלחמות, ניסיון מדיני ותובנות של שלושים וחמש שנות שירות צבאי.
במקביל, אצל יעל התגבש רצון עקרוני להתנסות באופן רציני בכתיבה. "אבי הוא הסופר ומספר הסיפורים ד"ר יואל פרץ, אשר עוסק מזה שנים בסיפורי עם ופולקלור ואף הוציא שלושה ספרים מקוריים משלו, תרגומים ואוספי פולקלור רבי השראה. אמי עליה השלום, הייתה בעלת תארים בפילוסופיה וספרות עברית ובערוב ימיה הקצרים, עסקה בביקורת ספרות וכתבה שירה. אני מניחה שהרקע הזה תרם לא מעט. עם הגעת צו הגיוס של הבן שלנו רועי, גאו בי רגשות רבים. הקושי העקרוני לשלוח את בני לשירות צבאי קרבי, הצטרף אל חוויות המלחמה הקשות שהיו מוכרות לי מסיפוריו של איל. עלו בי שאלות רבות. אולי אפילו בתמימות, חשבתי שאמצא תשובות ברורות. החוויות שחווינו כזוג – איל בחזית במלחמת לבנון השנייה ואני במקביל בחזית העורף, עם שני ילדים קטנים בלעדיו במשך ימים ארוכים, כל אלו הצטברו לכדי מסה קריטית ורצון לכתוב ולעבד את הדברים".
מה התרחש בתהליך הכתיבה ?
יעל: "איל הוא איש המעשה. הכתיבה בפועל נעשתה על ידי. הסיפורים, ברובם של איל. עם תחילת התהליך, התבססתי על מסמך מיוחד במינו, שהוא למעשה תמליל של הקלטה, אשר הקליטה אמו של איל, זיוה בן ראובן (לבית וישנבסקי), ממש עם חזרתו מהמערכה של מלחמת יום הכיפורים בהיותו בן 19. יש לנו בבית את הקלטת המקורית, עם התאריך 17.11.1973, עד עכשיו מצמרר אותי לשבת מידי פעם ולשמוע את הקול הצעיר שלו, כל כך דומה לקול של הבן השני שלנו, יותם. רועי בינתיים התגייס לצנחנים, יותם מחזיק צו גיוס, גן ושיר, הילדים הגדולים של איל כבר מזמן סיימו את שירותם.
"אז היה התמליל, הצטרפו לכך ראיונות של איל ממלחמת לבנון הראשונה, בה תפקד כבר כמג"ד צעיר. כמובן שהיו הסיפורים של איל שאותם סיפר לי במשך השנים. הקטעים המשקפים רגש אישי של איל, אף שנכתבו לכאורה על ידו בגוף ראשון, הם משמשים בערבוביה. ישנו ממד ייחודי, שמי שמלווה מקרוב אנשים שחוו חוויה טראומתית מכיר, שנקרא בשפה המקצועית טראומטיזציה משנית. יש בחוויות הטראומתיות משהו שנחרט בצורה כל כך עזה, עד כדי כך שהוא עובר ישירות אל השומע.
"כאן, נכנס קול שהוא ייחודי בעיניי בספר, הקול המשותף, הרגשי, שיש בו לטעמי גם ממד של קשב, של רגש, של הכלה ושל תרפיה ושאינו אופייני לספרי אוטו -ביוגרפיה רבים בהם ניתן מקום רב לתיאור המעשים (החשובים והמכובדים), אך מעט מקום לתהיות, לספקות, לרגשות, לבחינה אותנטית אישית. הספר נקרא ביוגרפיה דו-קולית ולא אוטוביוגרפיה, כיוון שהבאתי את קולו של איל כפי שחוויתי אותו ועיבדתי אותו אני".
אחד השיאים בכתיבת הספר נוצר מתוך עבודה משותפת אינטנסיבית.
יעל: "נסענו לשלושה ימים בהם הסתגרנו בשקט בדירה קטנה ומרוחקת בצפון, ועבדנו ברצף. אני הקראתי וכתבתי ושאלתי ואיל סיפר. בעיקר על מלחמת לבנון השנייה. היו רגעים בהם הצטברו אפילו כעס או חוסר סבלנות. במיוחד כשניסיתי להבין רגש. יש בזמן הלחימה עצמה תפקוד מאוד פונקציונאלי. ניתוק מרגש. משהו הישרדותי שהוא בבחינת קריטי להישרדות. ברם, לניתוק יש מחיר. ישנה קהות. התהליך גרם להתבוננות מחודשת. אני מקווה שקוראים וקוראות שחוו התמודדויות קשות של טראומה, יצאו נשכרים מהחשיפה לעיבוד הרגשי המשותף שלנו".
מה עשה לכם התהליך כזוג?
יעל: "כמובן שתהליך כזה, כמו הרבה חוויות מאתגרות בזוגיות רבת שנים, כשצולחים אותו יחד, ברצון משותף, הוא בסופו של דבר מאוד מעצים ומחבר. בנוסף, ישנם בספר גם קטעים בהם מסופר על ההיכרות בינינו, על ההתמודדות שלי במשך השנים עם ההיעדרויות הממושכות של איל מהבית מתוקף הכורח שבתפקידיו.
"קו משמעותי נוסף בעלילת הספר, הוא הקו הביוגרפי בחייו של איל, קו שמוביל מחייל, דרך מפקד בכיר, ועד למדינאי ומנהיג. הקו הזה שגדל ומתפתח הוא קו שנגזר מהתפתחות העלילה של העם שלנו. הוא זווית ראיה שהולכת ומתפתחת ממקום צר ואישי של חייל פרטי, אל מקום רחב וציבורי, עם תפיסה שרואה עם שלם ובאה לעמוד על חיוניות קריטית של מוסר וערכים של שוויון, של אנושיות, של אמונה עמוקה כפי שאני מאמינה שהנביאים הגדולים של תורת העם היהודי כיוונו אליה של קדושת החיים באשר הם חיים. בתקופה זו של אלימות והתלהמות, אני חושבת שהקול הנשי הקורא לאחריות, לסבלנות, להקשבה, לריפוי, להידברות, הוא קריטי".
מה אומר השם של הספר?
יעל: "כמעט לכל אחד ואחת ישנה הנקודה בה החיים דוחפים על פי תהום, כמו מכריחים אותנו לאסוף את כל התעצומות ולגלות את יכולותינו הגבוהות ואת הדבר שיציל אותנו, ייתן לנו את הכנפיים הדרושות לנו להתרומם מעל הכאב, להתעלות. אם זו מוזיקה, אם זו יצירה, אם זה קשר אנושי או מעשה של נתינה.
איל: "הבחירה שלי להמשיך לשרת לא הייתה רצונית, הייתה הכרח, לא הייתה לי ברירה. בכל הדרך הזאת הייתי מפקד ומחנך, הקפדתי תמיד לחנך את חייליי. במילואים חינכתי מפקדים. את דרכי בצבא סיימתי בפו"ם וכמפקד המכללות. הלכתי לפוליטיקה גם מתוך הכרח. 35 שנה לימדתי מלחמה כהכרח, אבל אני מוזיקאי".
למה צבא ולא מוזיקה?
"האנשים הקרובים לי ביותר לא מפסיקים לשאול איך זה מסתדר עם זה שאתה לא כוחני, לא כועס בדרך כלל. אני לא יודע איפה הנקודה, אני גם לא יודע לסמן נקודה. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה ויצאתי לקורס קצינים, שלחו אותי לג'וליס כי הייתי בן יחיד. מי הדריך אז בג'וליס? בנים יחידים ופצועים. נלחמתי בשיניים לצאת משם וראיתי את החברים שלי נלחמים בחטיבה 188. אני כבר מ"פ בג'וליס, מחפש לצאת ולהיות כמו חבריי, אז בכל זאת עברתי ל-188 והתחלתי שוב כמ"מ. לאחר מכן הגעתי לגדוד 71 של החטיבה, יוני נתניהו היה מג"ד וכל פעם שרציתי להשתחרר מישהו אמר לי 'לא עכשיו'. יאנוש בן גל (האלוף במיל אביגדור בן גל) אמר לי 'אתה לא יכול להשתרר'. בסופו של דבר אתה שואל את עצמך מה יותר חשוב אתה והבית שלך, או הנתינה. זה מתעצם כשיש מלחמה. אחרי המלחמה רק חשבתי איך עושים שלא תהיה שוב מלחמה".
בעוד מספר ימים תסתיים כהונתו של בן ראובן בכנסת, שהייתה מגוונת ואינטנסיבית. מפלגתו "התנועה" לא תתמודד הפעם, מה שאומר כי לא ישב במושב ה-21.
תוכניות לסיום הקדנציה?
"אמשיך לטפל בנושא תאונות עבודה בבנייה. עד שלא אראה תוצאות לא אשקוט. התחלתי להוביל את הסיפור הזה, אני יודע שהתאחדות בוני הארץ אתי בנושא. הקמתי צוות פעולה יחד עם אלי אללוף ואמשיך לקדם חוקים ותקנות שיותירו את פועלי הבניין בחיים. בנוסף, ימשיך להעסיק אותי נושא נעדרי צה"ל, כמנכ"ל של עמותת ל'חופש נולד'. בקדנציה שלי בכנסת עסקתי בחקיקה הנוגעת לנעדרים אזרחים. גם כאן אין בדעתי להניח לנושא החשוב הזה".
לרכישת הספר בחנויות סטימצקי ובאינטרנט.
