fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

קצת שמח, קצת עצוב

הזיכרון והכאב של הדור השני לשואה חי וקיים בתוכנו ואינו פג, אלא הולך ומעצים, בעיקר הגעגועים להורים שכל כך סבלו, ואנחנו לא הבנו זאת
יהודה פוליקר
יהודה פוליקר (צילום: אילן בשור)

הדור השני לשואה – הטור של צ'רקס

המסע

לפני 27 שנה הפלגתי על ספינת מפרש, ששמה ביירון, לכיוון איי יוון. אחד המפליגים היה אדם בשם צבי כרמיל מקרית מוצקין.

בלילה, כשהוא ואני יושבים במשמרת מתחת לאור הירח ורוח נעימה מניעה את מפרשי הספינה, סיפר לי צבי, שהיה בן 13 כאשר שוחרר ממחנה אושוויץ, ילד בודד לבד בעולם, על מסע רגלי שערך אל עבר הבית שלו בצ'כוסלובקיה, מסע של אפר ואבק של שורד צעיר, שניסה למצוא את העולם הישן ומצא אותו חרב ושרוף, ובקולו המונוטוני, במשך שעות ארוכות, הוא סיפר, ולעיתים בחושך, כשהוא מדבר, הרגשתי כאילו מולי נמצא הסופר אהרון אפלפלד שקורא לי קטע מתוך אחד מספריו.

זה היה תיאור בלתי נתפס של הדבקות בחיים וניסיון להיחלץ מהתופת.

צבי כרמיל עלה לישראל, הקים משפחה ועבד כמנהל בכיר בבית החרושת טמבור בעכו. מסע חייו שילב בתוכו את השואה, את הגבורה ואת השכול בארץ, כשבנו נהרג בצה"ל.

ביום השואה בשעת הצפירה, חשבתי עליו והרגשתי כבוד עצום בכך שהוא ראה בי חבר אישי וסיפר לי בלילה בים את סיפור חייו.

אמא

אמא שלי הייתה בזמן המלחמה במחנה הריכוז דכאו. בעלה, הוריה ואחיה נרצחו. הייתי בן יחיד לאישה שעולמה חרב ומעולם לא הצליחה לשקם אותו. היא הגיעה לארץ כפליטה, התחתנה וילדה אותי, עבדה כספרנית בסמינר אורנים, לימדה מתמטיקה והכינה תלמידים לבגרות, אבל שמחת חיים לא הייתה לה.

היא חיה כל חייה כשעצב דק מרוח על פניה, שקועה בתוך קריאת ספרים, הרחק מהבלי העולם הזה, מיעטה לספר על השואה ואני ידעתי, כשבגרתי, שבעצם חייה נעצרו שם בין מחנות המוות של דכאו ומיידאנק.

אמא לא חזרה מעולם לעצמה, ואני זוכר מעט מאוד מקרים בחייה שהיא צחקה. היא תפקדה היטב, אבל משהו בתוכה מת בגיל 30 במחנות. הניצוץ שלה כבה שם ומעולם לא חזר לדלוק. אישה שחיה בארץ 35 שנה, אבל מתה בדכאו בגיל 30 ומעולם לא הצליחה באמת לחיות מחדש.

יהודה וז'אקו

את יהודה פוליקר הכרתי בילדות. הוא היה השוער של קבוצת בית צ'ארנה בקריה המערבית ואני הייתי השוער של בית יציב בקריה המזרחית. שיחקנו כדורגל בגיל הנעורים, וכל אחד פנה לדרכו.

לפני כ-30 שנה, כשהוא הוציא את הסינגל "עיניים שלי", עשיתי איתו כתבה גדולה. יחד ישבנו בביתו עם ז'אקו, אביו, ויהודה סיפר איך חזר למורשת היוונית שלו בתהליך של הבשלה ארוכה.

קראנו לכתבה "קצת שמח, קצת עצוב". הכתבה פורסמה ברשת המקומונים של שוקן ברחבי הארץ וזכתה לתהודה רבה.

בערב יום הזיכרון לשואה ראיתי את המופע "אפר ואבק" והתרגשתי מיהודה ומאבא שלו שרים את השיר "חכי לי סלוניקי". השירה של שניהם החזירה אותי לילדות, לקריה של פעם, כשחלק מהשכנים היו ניצולי שואה, ולנסיעות שלי כילד עם אמי ברכבת לטקס המרכזי שנערך מדי שנה, אז בימים ההם, בקיבוץ לוחמי הגטאות.

ז'אקו איננו, אמא שלי איננה, אבל הזיכרון והכאב של הדור השני לשואה חי וקיים בתוכנו ואינו פג, אלא הולך ומעצים, בעיקר הגעגועים להורים שכל כך סבלו, ואנחנו לא הבנו זאת.

אהבתם את הטור של צ'רקס? טורים נוספים כאן

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות