על מסכות, על גילויים חדשים ועל חתולים

המסכה של עלית קרפ – בלוג הקורונה היומי – 12.4.20

הבוקר נכנסו לתוקפן התקנות, על פי הן יש לחבוש מסכה בשטחים הציבוריים. אם לשפוט על פי המסכה שאותה קנה לי ל' לפני כמה ימים, הוא כנראה חושב שאני כיפה אדומה. לא נותר לי אלא לקוות שהוא לא חושב שהוא הזאב, שכן הדור הצעיר נמצא אתנו בבית, ושום פעילות מהסוג המיוחס לכיפה אדומה ולזאב לא תיתכן תחת עינם הפקוחה.

צחוק בצד, המסכה די מעצבנת אותי. החדשות הטובות הן שלמעשה לא יאכפו את הדרישה הזאת והיא נותרת בגדר המלצה בלבד. בינתיים היא עושה לי אדים על המשקפיים ומחממת אותי, וגם, ואולי יש אנשים ששמחים מזה, סותמת לי את הפה. חיסכון בליפסטיק יגידו אולי האופטימיים, אבל אני לא רוצה לחסוך בליפסטיק, לא עכשיו ולא בכלל.

ואם אנחנו מדברים על אופטימיות, צריך לא מעט ממנה בימים הללו: חברה מצלצלת ומספרת לי, שיש אולי בעלי בתים שמוותרים על שכר דירה לחודש-חודשיים לשוכרים הנאמנים שלהם, אבל בעלת הבית שלה התקשרה ביום שבו הודיעו שהעצמאים הקטנים יקבלו מענק קטן, אם בכלל, וגם לא לגמרי ברור מתי, ודרשה את התשלום שמגיע לה עד לאותו הערב ולא רגע אחד אחר כך.

כן, כשמדברים על הקורונה ועל השינוי שתעשה בחברה שבה אנו חיים, לא חושבים על זה, שייתכן שלא רק החברה תשתנה, אלא גם תכונות אישיות של אנשים מסוימות, אולי לא ישתנו, אבל יתגלו אחרי שהשקיעו שנים רבות בניסיון להסתירן.

נפלאות העצלות

על עצמי אני יכולה לומר שגיליתי את נפלאות העצלות. אחרי שנים רבות שבהן קמתי מוקדם מאוד בבוקר, התחלתי עכשיו לקום אחרי שבע, וכל היום שלי מתנהל די בעצלתיים.

חברתי הטובה שגרה בדרום נוהגת לומר שלאנשים שלא עובדים אף פעם אין זמן, ואני מתחילה להרגיש שזה נכון. אני מאוד אוהבת דד-ליין. בהעדרו, אני קצת משייטת לי בחלל, וכל דבר נראה לי כמו איזו משימה ענקית שמי יודע כיצד אתגבר עליה. אני בטוחה שברגע שיהיה לי מה לעשות, איזה דד-ליין לוחץ, איזו משימה ראויה לשמה, תכף אתנער ואצא לדרך, אבל מה יהיה בינתיים?

החתולה הג'ינג'ית

בינתיים יש לי זמן לחשוב על החתולה הג'ינג'ית ההרה שכבר כמה ימים לא ראיתי אותה ואני חושבת שבטח המליטה באיזה מקום. מקווה שהגשם הסוחף שירד כאן לא הטביע את הגורים שלה.

לעיתים קרובות קורה, שחתולות צעירות לא מצליחות לשמור על הגורים מההמלטה הראשונה בחיים בגלל חוסר ניסיון או סתם ביש מזל. זה מה שקרה עם הגורים מההמלטה שהמליטה לפני שנה וזאת למרות המאמצים הכנים של צ'ארלי, כלב הזאב המעורב של השכנים לשמור עליהם ועליה אחרי שהמליטה בגינה שלהם.

למה אני מדברת על חתולים? קודם כל, כי אני המשוגעת השכונתית, שלא לומר העירונית של החתולים, וחוץ מזה, אין כמו החתול להסתגל למציאות בתנאים קשים ביותר ולא לרחם על עצמו, ומזה כולנו יכולים לקחת דוגמה בימים הקשים הללו.

אהבתם את המסכה של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן