על אכילה ועל כאב

על סבלם של בעלי החיים – בלוג קורונה – 13.4.20

סיפור שהיה באמת: לפני שנים רבות נסעתי לבקר בהונגריה את קרובי משפחתנו הלא יהודים. הם קיבלו אותנו בלבביות רבה ונסענו ביחד אתם למישקולץ, עיר התעשייה שנמצאת בצפון הונגריה, כדי לבקר שם קרובות משפחה.

השתיים, זוג קשישות זערוריות, שנדמה לי שהיו אחיות, אבל אני לא בטוחה, קיבלו את פנינו בשמחה, ואחרי זמן קצר הזמינו אותנו לצאת איתן, כדי להכיר את החזיר שהן מגדלות בחצרן.

המפגש עם החזיר

יצאנו, והחזיר ששמע את קולנו, נחרר בשמחה. הן שמעו את נחרותיו ודיברו אליו. הן היו קטנות כל כך, שכדי להאכיל אותו נאלצו לעלות על דרגש מיוחד והזמינו גם אותי ואת אחותי לעלות עליו ולתת לו אוכל. החזיר הביט בנו וחייך ואנחנו כיבדנו אותו בשאריות סעודה.

היו אלה ימי קיץ, החזיר כבר היה גדול למדי, ואנחנו ידענו שבבוא החורף, לקראת חג המולד ישחטו אותו הזקנות כדי שיהיה להן מה לאכול.

מה, שאלנו אותן, אתן תאכלו אותו? הוא כמו הכלב שלכן, אתן אוהבות אותו. "לא", הרגיעו אותנו השתיים, "ברור שלא נאכל אותו. אנחנו נאכל את החזיר של השכנים והם יאכלו אותו".

רבות היססתי אם לספר את הסיפור הזה, שאף על פי שהוא נשמע כמו בדיחה, הוא סיפור אמתי לגמרי, אבל החלטתי לספר אותו על רקע התחקיר שהתפרסם השבוע בעיתון "הארץ" על הנעשה בדיר החזירים של קיבוץ להב והוא מדיר שינה מעיניי.

יש גבול לניצול

אני כותבת את הדברים כמי שאוכלת בשר מאז ומתמיד, ובשום אופן אינני שייכת לקבוצות אקטיביסטים שמטיפים נגד אכילת בשר או צריכת מוצרים מהחי.

לא רק זה: אני בת קיבוץ של הקיבוץ הארצי, ועד שנחקק חוק האוסר גידול חזירים היו בקיבוצים חזיריות. בשרם של החזירים שווק וגם נאכל בחדרי האוכל. גם אם אינני זוכרת חזירים בחצר המשק, הכרתי אנשים שגידול חזירים היה משלח ידם עד שנאסר, ובאופן כללי, חזירים, שהם בעלי חיים שנויים במחלוקת במזרח התיכון, לא סבלו מהתדמית הזאת בתנועה שבה גדלתי, והמראות הללו מחרידים אותי שבעתיים.

חקלאות מנצלת בעלי חיים, אבל יש גבול לניצול. אסור להחזיק חיות בסד, אסור להכותן, אסור להחזיק אותן בתנאי צפיפות בלתי אפשריים, וזה נכון גם לגבי עופות ולגבי פרות, וגם, עם כל מעמדם השנוי במחלוקת, גם לגבי חזירים.

אפשר אחרת

בשנים שבהן חייתי בשוודיה ראיתי תנאים אחרים שבהם גודלו בעלי החיים. כן, גם הם נטבחו בסוף, אבל הם לא עברו סבל מחריד כזה כל חייהם.

שנים רבות סברה האנושות שלנשים יש רגשות אחרים מאשר לגברים, ושלשחורים יש רגשות אחרים מאשר ללבנים, והמחשבות הללו התבררו כמוטעות לחלוטין.

אינני משווה בין בני אדם לבעלי חיים, הגם שיש שעושים זאת: אין ספק שהמין האנושי חכם יותר מבעלי החיים וגם הצליח להשתלט על כדור הארץ, ואף על פי כן בדבר אחד אנו שווים להם: גם לבעלי החיים כואב, ואפילו כואב מאוד. ברור, שצריך להאכיל את העולם, וצריכת מוצרי בשר וחלב הם חלק מהתרבות המערבית, הרי עוד הבל היה רועה צאן, ודמותו אינה ריאליסטית כמובן, אלא מייצגת תרבותית, אבל אולי אפשר לאכול פחות (ואני אומרת את זה בלב דואב, כי יש מעט זללניות כמוני), ובכל זאת לא להכאיב כל כך לאחרים.

נגע בכם הבלוג על סבלם של בעלי החיים? עוד בלוגים של עלית קרפ כאן