מכיוון שאין חדש בעולמנו, זה הזמן להעלות זיכרונות

זיכרונות – בלוג הקורונה היומי של עלית קרפ – 18.4.20

פעמיים ולפעמים גם שלוש פעמים ביום אני מדברת עם אמי. אני מאושרת על כך שהיא ואחותה קרובות כל כך זו לזו. לו הייתה כל אחת מהן נמצאת בבידוד מוחלט, היה המצב קשה בהרבה. ככה הן אוכלות ביחד את ארוחותיהן, אתמול היו כבדי עוף ותפוחי אדמה למשל, שסנדי, המטפלת של ש' דודתי הכינה להן, ומדברות זו עם זו.

על מה אתן מדברות? אני שואלת אותה, מעלות זיכרונות? "לא", היא אומרת לי. "מדברות על המצב, בעיקר על פוליטיקה, גנץ, ביבי, דברים כאלה".

גם רוחה של אמי, שבדרך כלל יש לה פאסון והיא לא מתלוננת, נפלה מעט. אני חשה זאת בדבריה ולא רק בזה שהיא מתלוננת על המשקל שהוסיפה. "אין חדש אצלנו", היא אומרת, "מזל שאני עם ש'. מה כבר יכול להיות חדש אצלנו בימים האלה?".

משק הילדים

כשאני הולכת להאכיל את החתולים בפארק אני פוגשת את ת'. היא אישה לא צעירה, והיא מכוסה מכף רגל ועד ראש וכן עוטה מסכה. היא לא יודעת עברית, אבל אני רואה שהיא הביאה לחתולים איזו תערובת של מאכלים ביתיים והחתולים מתענגים עליהם מאוד.

זה מזכיר לי, שלפני שנים רבות היה בקיבוץ משק ילדים. הייתה שם אתון לבנה ששמה פלינה, הייתה שם קופה אומללה ששמה היה זולה, שמרוב בדידות הייתה מאמצת גורי חתולים, היו שם עופות למכביר, דורבן וכמובן ארנבים. וגם ברווזים בבריכת מים ירוקים.

כל יום, אחרי ארוחת צהריים היו נאספות שאריות אוכל צמחוניות מכל בתי הילדים של חברת ילדים בתוך דליים: מרק פושר, אטריות, ירקות מבושלים וגם סלט. את הבשר כשהיה ואת העצמות שמרה כל קבוצה לכלב הכיתתי.

דצ'קת ברווזים

מי שעבד באותו יום במשק ילדים (היה סידור עבודה) היה צריך להפשיל שרוולים, לטבול ידיו לפעמים עד הכתפיים ולפורר את כל החומרים המוצקים בתוך הדלי כדי ליצור דצ'קת ברווזים. אולי זה נשמע מגעיל, אבל מי שלא ראה את שמחת הברווזים, כשהיו מזהים את התורן המתקרב אליהם עם הדליים ובתוכם הדצ'קה, לא ראה שמחה מימיו.

אומרים, שרק האדם וקופי האדם יכולים לחייך ולצחוק, אבל זה רק משום שהחוקרים לא הגישו לברווזים דצ'קת ברווזים, שהייתה נמזגת לתוך מגשים עגולים וגדולים, והברווזים זללוה בתאווה ובקולות צחוק.

געגועים לקיבוץ

על כמה יישובים סמוכים לעיר מגוריי הוטל סגר בגלל גידול במספר החולים, וזה מדאיג כמובן. לפעמים כשל' עסוק בענייניו ודלת חדר העבודה שלו סגורה, אני מדמיינת לי את האנשים שנמצאים באמת בבידוד. קשה לי להאמין שהייתי מסוגלת לשרוד את זה.

ל' מאוד מתגעגע לקיבוץ. אמנם ההורים שלו כבר מתו, וכשאנחנו נוסעים לקיבוץ אנחנו הולכים רק לאמא שלי, אבל ל' אוהב אותה והיא אותו והם מאוד מתגעגעים זה לזו. הוא משוכנע, שלא יקרה שום דבר אם ניסע, אבל בינתיים אנחנו מתאפקים ולא נוסעים.

בדרך כלל אנחנו רואים את אמא שלי פעם בשבועיים ואני רואה אותה עוד פעם או פעמיים בחודש, אבל כבר עבר זמן רב מאז שנפגשנו איתה ועם האחים שלי וזה נעשה יותר ויותר קשה.

חוה אלברשטיין ורוטב ויניגרט

צפיתי הבוקר בתוכנית שבה ראיינה שרון קנטור את חוה אלברשטיין בערוץ הראשון לפני שנים רבות, והתאהבתי מחדש גם במראיינת ובמיוחד במרואיינת, ויחד עם זאת התעצבתי מאוד אל ליבי. הראיון היה משובץ בשיריה היפים של אלברשטיין וחשתי כאילו אני צופה באיזו הוויה שאהבתי מאוד ושלא תשוב עוד.

כמה טוב שגם זמנה של ארוחת הצהריים מגיע, ובין היתר אני מגישה לל', סלט חסה ברוטב ויניגרט. בל', אדם אופטימי מיסודו, זה מעלה זיכרונות נעימים: הוא נזכר במסע שערך באוטובוס (!) משוודיה לאתר גלישה באיזה מקום בצרפת לפני כ-500 שנה, בעת שהיה כבן 25, ושם, באתר ההוא, גילה לראשונה את רוטב הוויניגרט כשהוגש לו עם עלי חסה.

אני שמחה שהאוכל שלי מזכיר לו דברים מסוג זה ולא חלילה את דצ'קת הברווזים.

אהבתם את זיכרונות – בלוג הקורונה היומי של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן