מחשבות וחלומות בימי קורונה – הבלוג היומי של עלית קרפ, 16.4.20
האם ייתכן שאנחנו מתרגלים למצב?
כשאני מצליחה להדחיק את החרדות שנובעות ממנו מפני העתיד, דבר שאני מצליחה לעשות במהלך היום, עליי להודות, שיש כמה דברים שאני מאוד נהנית מהם: הבלוג הזה הוא אחד מהם, אבל הוא לא היחיד. גם ארוחת הצהריים שאני אוכלת מדי יום עם ל' זה דבר נעים מאוד, כמו גם מנוחת הצהריים הקצרה שאני מרשה לעצמי עם סיומה.
בשנה וחצי האחרונות עבדתי במקום עבודה שמדי יום נהגתי אליו שעה לפחות בכל כיוון, ובנוסף לזאת הייתי במקום עבודתי תשע שעות ביום. זה כמובן יצר עלי עומס גדול מאוד, כי בנוסף לעבודה הזאת, שהעיקה עלי מבחינות רבות, ולא רק מבחינת הזמן הרב שביליתי בה, המשכתי גם ביתר עיסוקיי: מועדוני הקריאה שלי המשיכו לפעול, המשכתי לנהל את קבוצת הפייסבוק "לא סופרים – מועדון הקריאה של מוסף הספרים של 'הארץ'" וגם פרסמתי ביקורות ספרותיות ב"מקור ראשון" וטור של ביקורת פרסומות ב"הד הקריות".
פלא שנורא התעייפתי?
רק עכשיו אני מבינה לאיזה עומס הכנסתי את עצמי. גם עכשיו אני כותבת, מנהלת את קבוצת הפייסבוק וגם עורכת מפגשים ספרותיים באפליקציית זום, אבל אין להשוות את מידת הלחץ. אני מקווה שבקרוב מאוד אשוב לעבודתי כעורכת תרגום, שבה התחלתי בטרם המגפה.
הקורונה לימדה אותי, שהכתיבה שבה אני משמיעה את קולי ולא את קולו של שום אדם אחר, היא הדבר החשוב ביותר בחיי המקצועיים, וכמו שאומר פולוניוס ללארטס בנו ב"המלט", כשהוא נפרד ממנו כשהוא נוסע לפריז: "ומעל הכול, היה שלם עם עצמך, והיוצא מזה, כצאת היום מלילה, שלא תוכל להיות כוזב לרעך" (תרגום: אברהם שלונסקי).
אני מרגישה, שהלקח הכי חשוב שלמדתי בעקבות מגפת הקורונה וגם בעקבות עבודתי במקום שהיו בו דברים רבים שמאוד לא אהבתי זה שעלי להתמסר לכתיבה, לעריכה ולתרגום, שכן אלה הם הנושאים שלהם נועדתי, ושאם אני עוסקת בדברים אחרים, מבחינה מקצועית, אני אולי יכולה להרוויח יותר כסף, אבל אשלם על זה מחיר אישי כבד.
איך זה קשור לקורונה?
אני מעריכה שאלמלא הקורונה הייתי נשאבת מיד אחרי שהתפטרתי למעגל עשייה חדש, שהקדחתנות שלו הייתה סוחפת אותי, ועכשיו, הודות לעצירה שעצרתי בעל כורחי, יש לי זמן להרהר מעט, ולחשוב על העתיד. איזה עתיד מקצועי יש לאשה שמתקרבת לגיל 60, אולי תשאלו, ובכן, כמי שפרסמה את ספר הביכורים שלה רק לפני שנה, נראה לי שיש לי עוד המון תוכניות.
יש גם רובד נוסף, שאסור להתעלם ממנו, שכן הוא בכל זאת חושף חרדה מסוג מסוים, והוא, באופן טבעי, צץ בחלומותיי: בשש השעות שבהן אני ישנה בלילה אני חולמת חלומות שמספיקים לכל ממלכת מצרים ולכמה וכמה פותרי חלומות, בסדר גודל של יוסף לפחות.
אמש חלמתי שני חלומות שאני זוכרת, אבל אספר רק אחד: הייתי אמורה להיפגש עם נ', חברתי הטובה מהדרום בעיר שהיא ספק תל אביב ספק סטוקהולם, ולחרדתי גיליתי ששכחתי את התיק שלי וגם את הטלפון. אני מחליטה ללכת בכל זאת למרכז עזריאלי ולפגוש אותה שם, בתקווה שנפגוש זו את זו כפי שהיינו נפגשות משכבר, בימים שבהם עדיין לא היו טלפונים סלולריים. מקום הפגישה המדויק מעולם לא היה ידוע מראש והתגאינו בליבנו בכך שידענו תמיד למצוא זו את זו בהמון.
זה מצליח, ואני אכן פוגשת אותה, אלא שאז אנחנו מתחילות לנסוע במערכת הרכבות התחתיות של סטוקהולם בניסיון להגיע לביתי ולהביא את התיק ששכחתי שם ובתוכו הטלפון והנסיעה לעולם אינה מסתיימת.
איזה מזל שהבוקר מגיע ולא פלא, שאני עייפה בסוף לילה שכזה.
אהבתם את מחשבות וחלומות בימי קורונה – הבלוג היומי של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן
