קפסולת זמן – הבלוג של עלית קרפ
ב-25 במאי 1940, כך למדתי היום, נאטם "האולם התת-קרקעי של הציוויליזציה", קפסולת זמן אשר מיועדת להיפתח מחדש בשנת 8113; תאריך שנבחר באמצעות חישוב שנערך מיום התחלת הפרויקט בשנת 1937 לתאריך העתיק ביותר המוכר לאנושות (4241 לפנה"ס), כלומר 6178 שנים והוספתו לשנת 1937, כך שתהיה בדיוק באמצע הדרך בין שניהם.
לתוך האולם הזה, שממדיו 6X3X3 מטרים, הכניסו כל מיני חפצים שנראו לאנשי הפרויקט מייצגי הציוויליזציה של שנת 1937 ובין היתר, כתבי קודש של שלוש הדתות המונותיאיסטיות, יצירות ספרותיות, פסלים וגם הקלטות של מנהיגי העולם באותם הימים, כמו היטלר, מוסוליני, סטלין ורוזוולט.
הטלפון החכם באמת חכם
כשאני קוראת על כל מיני מיזמים מסוג זה, אני חושבת לעצמי מה למשל היה נכנס לקפסולת זמן כזאת בימינו. נדמה לי, שהחפץ הראשון היה טלפון חכם. למרות כל התלונות של כולם על הטלפונים החכמים, אני חושבת שהעולם שלנו ניצל מהמון צרות הודות לטלפונים הסלולריים בכלל ולטלפון החכם בפרט.
כך לדוגמה, בסיפור "באתי רק לטלפן", סיפורו של חתן פרס נובל לספרות גבריאל גרסיה מרקס, שהוא סיפור בדיוני כמובן, ובכל זאת משקף מציאות, נתקעת הגיבורה, מריה, באמצע הדרך בין מדריד לברצלונה מכיוון שמכוניתה התקלקלה. אם היה לה טלפון סלולרי היו נחסכות ממנה הרבה שנות אשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש. כדי לדעת מה בדיוק קרה שם, כדאי לקרוא את הסיפור הקצר הזה, שהוא רענן ורלוונטי גם היום, ולמרות זאת הקורא חש, שהיום היה נכתב אחרת, בגלל המצאת הטלפון הסלולרי.
האויבת המרה של הרודנות
ברור, שהסיפור הזה הוא לא סיפור על אמצעי התקשורת, אלא על מציאות חברתית ופוליטית ששררה בספרד עד לסוף המאה העשרים, ואף על פי כן, הטכנולוגיה ובמיוחד זו שנוגעת לאמצעי התקשורת, היא האויבת המרה של הרודנות באשר היא. אין זה מקרה, שסין אסרה את פעילותה של גוגל בארצה ואין זה מקרה שבצפון קוריאה אין רשת אינטרנט שעומדת לרשות ההמונים.
כשג'ורג' אורוול כתב את "1984" הוא לא לקח בחשבון את האינטרנט ואת מנוע החיפוש של גוגל, שאינם מאפשרים לשום מידע להיוותר סודי לאורך זמן. אני כבר שומעת באוזניי את צחוקם של אנשי אבטחת המידע בכל מיני חברות הייטק, שבטח לועגים לתמימותי, ואף על פי כן, כמויות המידע שבהן אנו מוצפים ויכולתנו לתקשר זה עם זה להעביר מידע מכל מיני סוגים אינה דומה למה שהיה אך לפני שנים אחדות.
לעיתים קרובות אני שומעת תלונות על אמצעי התקשורת: פעם היו מתלוננים באוזניי על זה שאין חדשות טובות בעיתונות. נדמה לי, שהחברה הישראלית כבר התבגרה מהטענה הזאת, שמקורה באי הבנה של תפקיד העיתונות. לדרוש מהעיתון חדשות טובות, זה כמו לדרוש מרקדנית לצייר. חדשות טובות אינן מטרתו של מי שמוציא לאור עיתון, שכן העיתונות אמורה להגן על הדמוקרטיה ולהצביע על כשליה; על מצב רוח טוב אחראיות מלכות יופי, דיפלומטים ותזמורת המשטרה.
יותר מדי חדשות?
טענה נוספת ששמעתי במהלך השנים היא, שיש יותר מדי חדשות, יותר מדי מידע, וזאת באמת טענה שקשה להתמודד איתה, שכן, שטף המידע שבו אנחנו מוקפים אכן מקהה את עוקצה של האוטוריטה שממנה נהנתה שנים רבות העיתונות הכתובה והמשודרת.
פעם, הייתה האמירה "קראתי את זה בעיתון" או "שמעתי את זה ברדיו", מין תו איכות לידיעה. היום, עם כל מה שקורה ברשתות החברתיות, יש שטף מבלבל של מידע, שמאוד קשה להתמצא בו. כן, וגם שמעתי שהתקשורת שמאלנית, אבל לזה אני בכלל לא רוצה להתייחס.
יצירותיו של איזה סופר ייכנסו אל קפסולת זמן שתיסגר לדוגמה מחר בבוקר? אם אני הייתי צריכה להכניס את יצירותיו של סופר בן זמננו, אין ספק שהייתי בוחרת ביצירותיו של עמוס עוז ובשירתו של אלתרמן, ולא משום שהם הטובים ביותר, אלא משום שנדמה לי, שהם המשקפים ביותר. אנא, סלחו לי על שמרנותי.
