מה יישאר מהאישה שאני עכשיו בחלוף הקורונה ומה עושים הילדים?

מחשבות – בלוג הקורונה היומי של עלית קרפ

לפעמים אני שואלת את עצמי, מה מהאישה הזאת, שאני חושבת שהיא אני עכשיו, יישאר עם תום הסגר. מה ייוותר מאותה אחת שעומדת כעת במטבח וממיינת עגבניות, מי לסלט ומי לגיבץ', מה יישאר מאותה אישה שמנקה כל יום את חדרי השירותים, מחליפה מגבות, כותבת בלוג באופן כפייתי כמעט, מאכילה חתולים שאינם חתוליה, דבקה בדיאטה טבעונית ושרה בלבה את "שיר העבודה והמלאכה" של ח"נ ביאליק?

באמת שאינני בטוחה שהרבה. הרי עם התחדש העבודה מיד אצלול למעמקיה בלי שנורקל, רק כדי לצוף מדי פעם כמו לווייתן גדול לאיזה שאיפת אוויר חפוזה. ובינתיים? בינתיים, אני הלווייתן הזה, שעלה על החוף ומחכה שמישהו כבר יחזיר אותו למים.

אין כמו קולו של ל' המסביר לתלמידים על פתרון בעיית ערכים עצמיים כמו אות המבשר את החזרה לשגרה אחרי חופשת הפסח, וכשהוא אומר שלָמדא קטנה מאפס אני חשה שאני מתחברת לדברים ומנכסת אותם לעצמי מיד.

ופתאום, דפיקה בדלת

אבל יש כמובן גם דברים נחמדים. אתמול הייתה פתאום דפיקה בדלת. הופתעתי מאוד מסימן החיים הזה וכשניגשתי לפתוח עמדו לפני שתי ילדות כבנות 8, שאני מכירה אותן מהשכונה, והן עוטות מסכות סניטריות על פניהן. "עלית", הן אומרות לי, "בגינה של ר', הרופאה, חתולה המליטה גורים. שניים מתו כבר ואנחנו קברנו אותם, אבל יש עוד שניים והחתולה לא רוצה לאכול כלום. ר' שלחה אותנו לשאול אם יש לך משהו לתת לה".

בטח שיש לי. אני מארגנת להן משלוח מנות קטן לחתולה, זאת החתולה הג'ינג'ית שכבר ראיתי שהיא עומדת להמליט ובאמת נעלמה לאחרונה, כמו שקורה לעיתים קרובות אחרי המלטה. אולי כדי לנחם אותן ואולי כדי לנחם את עצמי אני אומרת להן את מה שקראתי בספרו של עזריה אלון, כשהייתי בגילן פחות או יותר, וזה מלווה אותי עד היום, והוא, שרוב הגורים מתים, כי אחרת היה כדור הארץ מכוסה בשכבה עבה של כל מיני בעלי חיים.

הן מהנהנות ואומרות, "כן, אנחנו יודעות את זה", ואני נפרדת מהן לשלום, מזכירה להן לשמור על השקט בסביבת החתולה וגוריה ואומרת להן שהן ילדות טובות. "גם את טובה", הן משיבות לי, ואני נוצרת את השבח הזה בליבי ומשתעשעת בו כמה וכמה פעמים ביום.

מחשב לכל ילד?

אחרי חצי שעה שוב דפיקה בדלת. הפעם, רק אחת משתי הבנות מגיעה. "החתולה אכלה הכל!" היא מבשרת לי בשמחה, "ור' רוצה שאצלם בשבילה את סוג האוכל שנתת לה". אני מראה לה את הפחית שנותרה אצלי ומציידת אותה בפחית נוספת והיא הולכת שמחה וטובת לב.

מה עושות החתולות בלילות? ומה עושים התלמידים בימים? בינתיים, ל' סיים ללמד את הסטודנטים והוא יושב בגינה ומדבר בטלפון. לסטודנטים שלו יש כמובן מחשבים והם יכולים להשתתף בשיעורים, אבל מה עושים תלמידי בית הספר שאין מחשב בביתם והם אינם יכולים לעשות זאת? מה עם אלה שצריכים לחלוק מחשב עם כמה אחים? מה עם אלה שההורים מאפשרים להם לישון עד עשר, עד אחת עשרה וגם יותר מאוחר?

נדמה לי, שהקורונה, כמו הרבה דברים רעים אחרים מחדדת את ההבדלים בין בני האדם, ובעיקר בין אלה שיש להם לאלה שאין להם. אבי, שבראשית דרכו היה מורה, נהג להתבדח, שיש שתי סיבות לבחירה המקצועית שלו. הראשונה זה יולי והשנייה זה אוגוסט. אולי בחודשיים הללו טמון השנה הסיכוי לשוויון בין התלמידים, לפחות למראית עין.

אהבתם את מחשבות – בלוג הקורונה היומי של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן