יום הזיכרון – הבלוג היומי של עלית קרפ, 28.4.20
היום יום הזיכרון לחללי צה"ל. בשנים שבהן שירת בני ע' בצה"ל היו הימים הללו קשים עבורי יותר מאשר בדרך כלל; ע' שירת שירות קרבי ואנחנו חרדנו לו מאוד, וימי הזיכרון הזכירו לנו את מה שמונח לפתחן של משפחות רבות שבניהן משרתים בשירות קרבי, והוא, שילדיהן עלולים חלילה להיהרג בקרב או בנסיבות אחרות של השירות הצבאי.
דעיכתה של הסולידריות
אבל ע' השתחרר כבר מזמן, ובשנים האחרונות לצד דעיכתה של הסולידריות בכלל בחברה הישראלית, גם הסולידריות שלי פחתה.
לדעיכתה של הסולידריות בחברה הישראלית יש פנים רבות, וגם השירות בצה"ל נפגע מכך. כך לדוגמה ידוע לי, שיש הורים שמארגנים לילדים שלהם פרופיל רפואי שאינו מתאים לשירות קרבי, אף על פי שהוא כשיר בהחלט, כדי לשחררם משירות כזה, שהוא שירות קשה גופנית ונפשית; יש כאלה שסתם לא מתגייסים לצה"ל ויש כאלה שמתגייסים ומשתחררים לפני תום השירות, סתם כי נמאס להם.
החברה הישראלית המשוסעת כבר מזמן איננה סבורה שילדיה הם מגש הכסף שעליו לה ניתנה מדינת היהודים, וחבריה מתקשים להשלים עם מוות אפשרי של הילדים ומשתדלים למנוע אותו ככל יכולתם. איש איש לנפשו, וכל אדם מקווה, שהשכול לא יגיע למפתן דלתו.
מגש הכסף ומגש המנגל
כך למדתי, שיש כאלה שהולכים יום יום לבית הקברות ובמיוחד ביום הזיכרון, ויש כאלה שעורכים ביום הזיכרון קניות לקראת המנגל של יום העצמאות. הדיבורים על משפחת השכול ועל החיבוק שהחברה הישראלית מחבקת כביכול את מי שאיבדו את יקיריהם רק מחדדים את ההוויה החלולה של הסולידריות הישראלית, ודבריו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, בטקס אמש, נשמעו לי השנה חלולים במיוחד. את קרדיט הסולידריות שהיה לו אצלי הוא כבר בזבז בליל הסדר.
אם בשנים עברו הייתה מעטפת של מראית עין לפחות בדמות הטקסים בבתי הקברות, היום כתוצאה מתהליך קבלת החלטות מוזר, בתי הקברות ריקים, אבל רחבת איקאה מלאה באנשים שרוצים להיכנס לחנות, וכך גם הסופרמרקטים, וההחלטות הללו, שמקבצות חלק מהחברה הישראלית ומפזרות חלקים אחרים ממנה, מחדדות את ההבדל בין מי שאיבד את היקר לו מכל לבין האחרים; בין מי שהמגש שלו הוא מגש הכסף לבין מי שהמגש שלו הוא מגש האלומיניום שאליו מורידים את הבשר מהאש.
הצעה לסדר
מכיוון שאני סבורה שהסכסוך המתמשך באזורנו, ובעיקר האופן שבו עוסקים בו הוא אחד ממוקדי הקרע בחברה הישראלית, אני מבקשת לסיום הבלוג להציע הצעה צנועה לסדר היום שאולי תמנע כאב בעתיד.
ההצעה הזאת אינה קשורה בחיילי צה"ל דווקא, שלכל אחד ואחד מהם אני מאחלת מעומק לבי שישוב בשלום לאוהביו, אלא לקבוצה אחרת בחברה הישראלית, והיא ערביי ישראל, וגם, אף על פי שאינם חלק ממדינת ישראל, הפלסטינאים החיים בשטחים.
ההצעה הזאת מושתתת על ההכרה ברעיון, על פיו הקמת מדינת ישראל אינה רק שמחתו וששונו של העם היהודי, אלא גם אסונו של העם הפלסטינאי. לפני שיחות שלום, לפני השבת שטחים, לפני חילופי שבויים, לפני הסכמים כלכליים ושינוי של ספרי ההיסטוריה, הצעד הראשון בדרך לשלום הוא הכרה הדדית בכאב, והיכולת של כל אחד מהצדדים להכיל את כאבו של הצד השני.
היסוד לחיים המשותפים יגיע מההכרה הזאת, והיא אינה כרוכה לא בתקציב, לא בשיחות, לא בוויתור, לא במים ולא באש, רק במחשבה על זה שכל אם וכל אב שאיבדו את בנם יקירם מתאבלים עליו ומבכים את לכתו תמיד.
