המסע לאמא, הכלב של אודיסאוס והסופר שמכיר את נקודת המבט הנשית

המסע לאמא – הבלוג היומי של עלית קרפ – 25.4.20

היום אני כותבת את הבלוג מאוחר מבכל הימים, ואני גאה לספר לכם, שגם ד' וד', שכניי היקרים, שאותם פגשתי ברחוב זה עתה, וגם ו', שגם היא חברה, אבל חברותנו נושאת אופי דיגיטלי יותר, כבר שאלו אותי מה קורה היום עם הבלוג, ואין, אין דבר נעים יותר לכותב מהידיעה שמישהו מחכה לו, ועל כך תודתי לכם, קוראיי היקרים.

ואחרי הפתיחה החגיגית הזאת, אני יכולה לספר לכם שעם בוקר החלטנו, ל' ואנוכי לנסוע לאמי בת ה-80. היא נזקקה לדבר מה, ואנחנו, שלא ראינו אותה כבר כמעט חודשיים, קמנו ונסענו כדי לעזור לה. כמה היא שמחה וכמה שמחנו אנחנו. באמת שמזמן לא שמחנו כל כך.

שתילי פטוניה

דיברנו על דא ועל הא, ישבנו מסביב לשולחן, דבר שאמי מקפידה עליו מימים ימימה, אכלנו כל מיני דברים שהיא הכינה וגם כמה דברים שאני הכנתי וחזרנו הביתה, לא לפני שביקרנו במשתלה ורכשנו כמה שתילי פטוניה, שטיפוחם מדי עונה ממצה פחות או יותר את היכולות האגרונומיות שלי, אבל הצבעוניות המתפרצת שלהם משמחת אותי מאוד.

אני בטוחה שאפילו אודיסאוס – כשחזר לביתו באיתקה אחרי שנעדר 20 שנה בגלל מלחמת טרויה וראה את כלבו הנאמן ארגוס שמח אחרי שהכירו ראשון מבין כל האנשים שחיכו לו וכשכש אליו בזנבו – לא היה כל כך עייף כמו ל' וכמוני אחרי המסע לאמא, שנמשך בסך הכל כמה שעות והיה כרוך בנסיעה של שעה לכל היותר לכל כיוון. אנחנו פשוט לא רגילים לצאת מהבית והיציאה הזאת עייפה אותנו מאוד.

התאווה של ל' לבשר

כמובן, שכל מסע הוא הזדמנות להיכרות של אדם עם עצמו ועם שותפיו למסע. כך לדוגמה התוודעתי במסענו זה לתאוותו של ל' לבשר, שאני מונעת ממנו בתוקף הטבעונות, שאני מתנסה בה בשבועות האחרונים, ולא של' אמר משהו. הוא הרי עקרונית לא מתלונן.

וכך קרה שאתמול אמנם טיגנתי לו קצת חזה עוף, אבל היום חגג בבית אמי כהוגן, ואכל שם כמה וכמה מנות עוף וכן מספר לא ידוע של קציצות. איזו מכשפה את, אני שומעת את קולה של אמי בתוך ראשי, תני לו לאכול כאוות נפשו. אני נותנת, יש לי ברירה? ניסיונותיי לומר שלבעלי החיים יש איזו מהות תודעתית אילמת או יותר נכון נטולת מלל ועל כן בלתי מפוענחת עבור בני האדם, נופלים על אוזניים ערלות. אם יפענחו בני האדם את תודעת בעלי החיים, איך יאכלו אותם אחר כך?

המפגש הספרותי הקרוב

מחר מתחיל שבוע חדש, והלוואי שגם הוצאות הספרים ישובו לעבודתן ואוכל לשוב לערוך תרגומים, ובכלל.

ד', שפגשה אותי ברחוב, התפעלה באוזני מפליסיטה, גיבורת "לב תמים" של גוסטב פלובר, שעליה נדבר במפגש הספרותי הקרוב שלנו במועדון הקריאה. פליסיטה היא אכן גיבורה קורעת לב, ופלובר, שהאמירה על פיה "אמה בוברי זה אני" מיוחסת לו, ידע יפה לספר סיפור מנקודת מבטה של אשה, גם אם לא עשה זאת בגוף ראשון.

אהבתם את המסע לאמא – הבלוג היומי של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן