קראתי בצער את הידיעה שפרסם איש התקשורת ברק רום על כך שאביו, כדורגלן העבר של מכבי חיפה ונבחרת ישראל, דני רום, שכינויו בפי כל היה "שמילו", סובל מדמנציה קשה, נאבק על חייו ונמצא בתוך תהליך כואב ועצוב של המחלה.
שמילו (שם משפחתו המקורי היה שמילוביץ) היה כוכב כדורגל בשנות השישים-שבעים. הוא שיחק 300 משחקי ליגה במכבי חיפה והבקיע כ-280 שערים. יש לי גם סיפור אישי שקשור בשמילו.
אני ועוד שני חברי ילדות היינו מחוברים אישית לבחור מבוגר מאיתנו בשם קובי טל, שהיה חברו הקרוב של שמילו וכן שלושה קריתיים מקריית חיים האדומה, חצינו את הגדר והפכנו מאוהדי הפועל חיפה לאוהדי מכבי. שלושת הילדים היחידים בבית הספר שבו למדנו. מהלך שאני שמח עליו עד היום. שמילו היה אולי הראשון בארץ שהוגדר כשחקן .כולבו.. והוא שיחק במגוון תפקידים רחב, מגן, בלם קיצוני, חלוץ מטרה היה מתרומם לגבהים בקרנות ונוגח שערים מופלאים, בעל מהירות ותחכום רב, סוג של וירטואוז, דבר נדיר בתקופה ההיא שבו הכדורגל היה הרבה יותר שבלוני.
פעם אחת אפילו נכנס כשוער מחליף וגמר מחצית שלמה ללא ספיגת שער, פעם במשחק נגד הפועל לוד, התרומם לכדור קרן, אך במקום לנגוח בראש הבקיע ביד, כמעט 20 שנה לפני דייאגו מארדונה, אך גם מחוץ למגרש הוא היה פיגורה, ספורטאי מחונן, מאמן טניס ואיש של חיי הלילה בחיפה, שהביא למועדון שלו בשכונת דניה את כל היפים והנוצצים של חיפה ותל אביב בשנות השבעים, אבל המשחק הכי חשוב בעיני של שמילו היה במונדיאל במקסיקו 1970 בקרב נגד איטליה הגדולה על שלל כוכביה. המשחק הסתיים בתוצאה מפתיעה של אפס אפס, תיקו שכולו ניצחון ישראלי, הרבה בזכות יכולתו הנפלאה ומהירותו של שמילו, שהחזיק את חלוצי איטליה קרוב וצמוד.
שחקן מעורר השראה היה דני שמילו, ואני מאחל לו מכל ליבי רפואה שלמה.
