"גם אם טוב לך על הלב זכור את השואה"

"גם אם טוב לך על הלב זכור את השואה": 

שיחקתי עם הילה ושחר במשפחה, ושחר לקחה לי את הבובה ורבנו, ואבא של מחמוד מת בשואה…

בשלב הזה השתררה דממה בבית, אני הסתובבתי מעמדת טיגון השניצלים במטבח, וחיים שמט את הכוס מידו. החלפנו מבטים, בתהייה דוממת.

תמר לא שמה לב שמשהו חריג קרה, והמשיכה לסרק את שיער בובת הבראץ שלה, תוך שהיא מספרת שמחמוד מגיע מלבבון. אני לא יודעת מה עבר לחיים בראש, רק יכולה לשער, ממני פרץ בתחילה צחוק לא מותאם – מסוג הצחוקים הקשורים למבוכה מסיטואציה רצינית עד מוות.

תוך שאני מחשבת מה אומרים לילדה בת 4 על השואה, ואיך מסבירים לה שאין אפשרות שצד"לניק מלבנון קשור איכשהו לגרמניה הנאצית בשנות ה-30 של המאה הקודמת, נזכרתי בתפיסת הזמן שלי בגיל הזה. היא לא ממש קיימת.

כילדה חוויתי טראומה על גבי טראומה בכל יום שואה. הטלוויזיה שידרה בכל שעות היום סרטים מזעזעים (כן שואה זה מזעזע) בהם נראו שלדי אדם מהלכים, ערימות של גופות וקברי אחים. וכך בזמן שהוריי נמים את שנת הצהריים חרדתי. בגלל היעדר תפיסת זמן, פחדתי שזה יקרה לי ולמשפחתי.

ונוסף על כל זה, הצפירה. קול חזק ובוקע נשמה, עוטף את כולי ואין לאן לברוח. וצריך להיות בשקט, ולעמוד ולחשוב על הנספים. וכשעומדים בשקט בצפירה ועוצמים עיניים רואים עגלות עם גופות וערימות נעליים ושיניים. הגננת מספרת שהשואה הייתה נוראית ושזה עניין רציני, ואסור לצחוק.

אומרים שילדים קולטים הכל, יש להם חיישנים וסנסורים שמזהים אמיתות, מעין סונר רגשות. אני לא זוכרת שאי פעם ניהלו איתי בבית שיחה על השואה. ידעתי שסבא וסבתא היו שם וזהו. אבל חלקיקים נקלטו, פיסות מידע חלקי מחשבות שנלחשו ועיצבו חלקים לא מודעים בנפשי.

אומרים שילדים קןלטים הכל

וכך כנערה מצאתי את עצמי חושבת על השואה ברגעים הכי מוזרים שיכולים להיות. היו לי חלומות על נאצים שרודפים אחרי. כשהיה לי קר מאוד הייתי אומרת לעצמי שבצעדת המוות הם הלכו בשלג בלי בגדים ולהם היה קר יותר.

אומרים שזו אשמת ניצולים. אבל מה לי ולאשמת ניצולים? פעם ברגע של חולשה, סבתא זרקה לי – אכלנו קליפות תפוחי אדמה. ומיד השתתקה, עד היום 35 שנים אחרי, קשה לי לקלף תפוח אדמה.

רק לפני שבועיים קראנו את ההגדה של פסח. שם על הבן הרשע נאמר: "ואילו הוא היה שם לא היה נגאל" ואני תמיד שאלתי את עצמי, אם הייתי שם הייתי מצליחה לשרוד? כל גטו שראיתי בחיי העלה לי תמונה של עצמי שם מנסה לצאת לגנוב לחם. תמיד תהיתי מה הייתי עושה במרד גטו וורשה? מדמיינת את עצמי בתור למקלחות.

מה הייתי מרגישה בקרון רכבת דחוס? הייתי יכולה להיות פרטיזנית? הייתי צונחת? כל הדילמות המוסריות – אם חיי וחיי משפחתי היו תלויים בכך – הייתי מלשינה? לא הרגשתי שאני אדם טוב מספיק.

והדחקתי, מרוב שזה היה גדול עלי הדחקתי. לא הסכמתי לקרוא ספרות שואה, לא צפיתי בסרטי שואה (אני האדם היחידי עלי אדמות שאני מכירה שלא צפה ב"חיים יפים" וב"רשימת שינדלר") ובכל יום שואה הייתי עושה הכל כדי להתחמק מהטלוויזיה. חשבתי שזו רק אני, אבל אז גיליתי בשיחה עם חברת ילדות שהיא לא ישנה על הבטן כדי שהנאצים לא ידקרו אותה בגב.

הדילמות המוסריות שלא מרפות

שמתי לב שלטראומה הלאומית הזאת שכל אחד מאיתנו נושא איתו יש שתי צורות התמודדות הפוכות, יש את אלו שכמוני נמנעים מכל מה שיזכיר להם, ויש כאלה כמו בעלי, שאובססיביים לתקופה. שקוראים כל פיסת מידע, שרואים כל סרט ושכותבים מכל הלב בכל יום שואה.

חשבתי שהדרך בה בחרתי, עובדת לי. אני מצליחה לעבור את חיי ומסיטה את המחשבות התועות והדילמות, מיירטת אותן לפני שהן מתבססות בדעתי. אז חשבתי..

כשלתמר מלאו 12 חורפים (היא ילידת מרץ) נסענו לטיול בת מצווש, מסוג הטיולים המוכרים לכולם – יורו דיסני בפריז, בלגיה, זאנסה סכאנסה ואמסטרדם והכל בשמונה ימים.

אולי יום אחד אספר את קורותינו, משפחה סולידית, לכל הדעות, שמונה ימים באוטובוס עם משפחות של שוטרים והרבה פערים תרבותיים, אבל זה כבר טור אחר לחלוטין.

כחלק מהניסיון של מארגני הטיול לתת קצת מאפיינים של קולטורה, לקחו אותנו לביקור בבית אנה פראנק. וכך מצאתי את עצמי נכנסת לסיוט הכי נוראי שלי. תוך כדי שאנחנו מנסים לטפס במדרגות העץ הצרות, ורואים את החדר בו אנה שהתה, התפרקתי למולקולות.

בבית של אנה פרנק

המספר שישה מיליון הוא ענק ובלתי נתפס. הוא מטבע לשון שלא תמיד מפרקים וחושבים עליו כי הוא כבר תבנית בדיבור. פתאום נעלמו שישה מיליון, הייתה נערה אחת יחידה, עם חלומות ותקוות ורגשות וכל כך הרבה יצירתיות וכישרון התבוננות וכתיבה, שנרצחה בגלל היותה יהודייה. ואני ששנים לא חשבתי, ולא רציתי געיתי בבכי. לא הצלחתי להפסיק.

הבית שהפך למוזיאון מציג את הדפים המקוריים מתוך היומן וההמחשה הזאת למולי הייתה בלתי נסבלת. ומשם התחלתי להכפיל, ודעתי עדיין לא יכלה לסבול את כל השישה מיליון.

מאז אותו יום, השואה הפכה לחלק ממי שאני, או יותר נכון חזרתי לעסוק בה במודע, כי היא תמיד הייתה בתוכי. לפני כשנתיים תמר השתתפה במשלחת לפולין, ואנחנו דרך וואטסאפים וסרטונים עברנו איתה מסע משלנו. המורים שליוו את המשלחת (אורית סלומון, אורי לאופר ורחיל הניג מבית הספר למדעים ואומנויות בנהריה) דאגו לתעד לנו את הילדים שלנו באושוויץ ובטרבלינקה, בטקסים שהם ערכו ובתפילות.

המסע הזה שינה את תמר, הילדה שלא הבינה מה זה שואה, למדה וחוותה והפנימה וחזרה אלינו בוגרת יותר, נושאת איתה כאב וחיבור לשורשים – דור רביעי לשואה.

באותו בית ספר תיכון בנהריה, תלוי במשך שנים משפט ממוסגר, באותיות שחורות עבות על דף לבן: "גם אם טוב לך על הלב, זכור את השואה". כולנו ניצולים, כולנו אשמים וכולנו כל יום זוכרים.

"גם אם טוב לך על הלב זכור את השואה" – משפט שכתב הניצול יעקב וינברגר ז"ל, תושב נהריה שלקח על עצמו להנציח את זיכרון השואה. הוא הדפיס את המשפט ותלה במספר מוסדות בעיר, בכללם גם בית הספר למדעים ואומנויות בנהריה.

יעקב היה יליד מונקאץ בהונגריה, ואיבד את משפחתו במחנות. יעקב נפטר לפני כחמש שנים.

גלי וינטראוב

לתגובות במייל: galitwe76@gmail.com