בלוג ליל הסדר – עלית קרפ, 8.4.20
"היום אחרי הצהריים", כך סיפרה לי אמי אתמול, "צלצלה אלי ג"ה ואמרה לי, שהייתה אצלי בבית, דפקה בדלת, אבל איש לא ענה. אני כנראה עשיתי קצת כושר באופניים מול הטלוויזיה ולא שמעתי כלום. ג"ה אמרה, שלא נורא, אבל שהיא הניחה לי משהו קטן על יד הדלת, ושאפתח ואקח את זה".
מדוע התרגשה אמא?
אמי ניגשה לדלת, פתחה אותה, ושם גילתה שקית חומה מלאה בקופסאות: מרק, סלטים, עוף צלוי ותפוחי אדמה, ממש מכל טוב. אמא שלי נורא התרגשה וגם אני איתה.
ג"ה ואיתה עוד חברות מהקיבוץ קנו, בישלו והכינו משלוחי מנות לפסח לחברים הוותיקים בקיבוץ, שהשנה נמצאים בבידוד ואין מי שיחגוג איתם את הסדר. תבורכי, ג"ה, ואיתך גם כל יתר החברות. הקיבוץ אמנם התפרק, אבל נשים כמותכן מוכיחות שכדאי לחזור לעולם שאותו נאלצנו לעזוב בגלל הקורונה.
ליל סדר בלי אמא
לאט-לאט יורד השקט על העיר. מה זה שקט? קול דממה דקה כמו שכתוב. אני לא זוכרת ליל סדר כמו ליל הסדר שאנו חוגגים השנה.
היו שנים מעטות שבהן לא חגגנו ליל סדר בקיבוץ. כמובן שאני זוכרת את השולחנות הארוכים, את המרק עם הכופתאות, את העבודה הקשה של התורנים, ואת הסדר עצמו: היה אב הסדר שניהל את הסדר מראשיתו ועד סופו. הזמין את המקהלה לעלות ולשיר "היום אתם יוצאים בחודש האביב זמן חרותנו", ו"הדודאים נתנו ריחם", ובשלב מתקדם יותר בסדר את "מהר משה צווה פרעה", שבכל פעם שר אותו חבר אחר שהיה לו קול בס יפה.
דמעות עולות בעיניי כשאני כותבת את הדברים הללו. זה עולם שהיה ואיננו עוד הרבה לפני שהקורונה הגיעה אלינו, אבל דומה, שהשנה, הפרידה מהם והריחוק שהיא גוזרת קיבלו משנה תוקף.
אמי, שזולת השנים שבהן הייתי בחוץ לארץ מעולם לא נפרדתי ממנה בליל הסדר; בני ע' האהוב והיקר שנותר בקומונה בנתניה; אחותי ר' שנמצאת במודיעין, ואחי ל', שנמצא אמנם בקיבוץ, אבל גם לו אסור להתראות עם אמי.
נ' בתי וא' החבר שלה נמצאים בבית, וכעת הם משחזרים במטבח מתכון של עוגת הפסח של חמותי, שאותי קיבלתי מש' גיסתי מכפר סבא. גם היא נהגה תמיד לערוך סדרים מרובי משתתפים, אבל השנה גם הם בהרכב מצומצם.
עידוד מבוסטון
הנחתי לרגע את הדברים שכתבתי כדי להשלים את ההכנות לערב, ועכשיו אני שבה אליהם. לפתע אני רואה שחברי משכבר, ש', שחי כבר המון שנים בבוסטון ואיבד לפני קצת יותר משנה את אשתו האהובה, ב', כותב לי שעליי להצחיק כמו שאני עושה תמיד.
אנחנו חברים המון שנים, ולמרות העצב הגדול שבו הוא שרוי, דווקא אני תמיד מוצאת בו ובדבריו נחמה ועידוד. אחרי שכתב מה שכתב החלטתי, שאינני רוצה לסיים את הבלוג של היום ביללות. מכיוון שכך אספר לכם משהו על סבא שלי, משה שלומי, שרק שנים רבות אחרי מותו נודע לי, שלא באמת היה סבא שלי, אבל בליבי שמור לו התפקיד הזה לנצח.
זיכרון מתוק
הסבא הזה שמאוד אהבתי אותו נהג לשבת בליל הסדר עם כל מיני כריות מסביבו, כמו שצריך, להשאיר מקום לאליהו הנביא על יד השולחן, למקרה שהוא יעבור בסביבה וירצה להודיע לנו שהמשיח בדרך, והקפיד לשחק את כל המשחק, הוא היה עושה את עצמו שנדמה לו כאילו מישהו בדלת ושולח אותי לראות מי בא.
את האפיקומן היה מסתיר בעצמו, כדי שיוכל לגלות לי איפה הוא, והמתנות שקנה לי אחרי שמצאתי אותו תמיד היו הכי יפות והכי יקרות.
בבוקר שלמחרת הסדר היה קם, שובר המון מצות לחתיכות קטנטנות, מרטיב אותן טוב טוב בחלב, מוסיף ביצים ומטגן את כל זה במחבת עגולה ועמוקה. על המצה בריי הזה היה שופך, בעודו חם, ריבת תות שדה שרקח במו ידיו, מניח אותו על צלחת רוזנטל ורודה ששמורה עימי עד היום ופורס אותה כמו עוגה כשהריבה מטפטפת מכל צידי הפרוסה.
רק מהזיכרון הזה אני כבר מרגישה יותר טוב. אמרתי לכם כבר שאוכל תמיד מרגיע אותי? מי ייתן ונשוב במהרה לא לסיר הבשר דווקא, אלא לעולם הישן והלא תמיד טוב, אבל המוכר שכולנו חשים בו בבית.
אני מאחלת לשלושת קוראיי חג שמח, הרבה בריאות ושמחה.
התמונה המצורפת היא מסדר פסח שנערך בקיבוץ המעפיל מאתר יד יערי. האישה שמנגנת באקורדיון היא דודתי, שושנה לוי, שהייתה המורה למוזיקה בקיבוץ ומנצחת המקהלה.
אהבתם את בלוג ליל הסדר של עלית קרפ? לבלוגים נוספים
