בדידותה של הרצה למרחקים ארוכים
למדתי בעמל נהריה, היו לבית הספר הרבה שמות, ובמשך השנים עשו לו מספר פעמים מתיחות פנים והרמת ישבן.
אבל בבסיס כששואלים אותי איפה למדת? אני עונה עמל. מביני דבר ישאלו אם חטיבה א' או חטיבה ב'? והמבינים עוד יותר יתעניינו אם אצל אביגדור או אקסלרוד.
תקופה ארוכה בחיי הייתי במעקב במחלקה האנדוקרינולוגית ברמב"ם, שזה שם מסובך להגיד שהייתי שמנה עם חצ'קונים.
באחת הביקורות במחלקה, היה רופא צעיר שניסה לפתח איתי שיחה ולהתעניין, והוא שאל אותי איפה אני לומדת. עמל עניתי, והוא שאל אותי – זה מקצועי?
עלבון צורב של עשרות דורות, לא הבנתי איך הוא לא מבין שאני לומדת 5 יח"ל ביולוגיה.
אותו רופא כמו רבים אחריו המליץ על דיאטה וספורט.
שיעורי ספורט היו הסיוט האישי שלי מגיל צעיר. עוד לפני שמתחילים לזוז חייבו אותנו לבוא בלבוש קצר. ביסודי זה אפילו היה קיצוני יותר, למדתי בבית ספר גולדה מאיר בנהריה, מדי הספורט של הבנות כללו תחתון סטרץ' שחור עם שני פסים כתומים בצדדים וחולצת טריקו כתומה. הרגשתי כמו המפטי דמפטי. בתוך שיעורי הספורט הדבר הכי נורא היה ריצה.
פיזית הייתי חולה מזה – היובש בפה, תחושת הצרבת והמיצים שעולים, העייפות של השרירים, חשבתי שאני עומדת למות בריצת 300, הייתי עוברת להליכה תוך שאני תופסת את צד הגוף ומדדה באיטיות.
חטיבת הביניים היה שם מפחיד, עם סיפורי זוועות על מבחן הספורט בכיתה ו'. ובאמת כך היה. הגענו חבורה מפוחדת ומבוהלת. סביבנו הפסקה עם תלמידים שנראו מגודלים בעלי שערות פנים והרבה קללות גסות וניבולי פה.
הריצו אותנו מול כולם, הייתי סרסיי במצעד הבושה, איבריי חשופים מידי לטעמי ורוטטים כשפני אדומות ושוב הצריבה הזאת בגרון ויש מצב שפה תהא קבורתי.
ההצגה הכי טובה בעיר
לימים כשהגעתי לחטיבת הביניים המצב לא השתפר, עדיין הבגדים הקצרים והריצות האלה, כשנוער הגבעות של עמל בוחן אותנו במבטים נוטפי זימה תוך פיצוח גרעינים וזריקת הערות. היינו ההצגה הכי טובה בעיר.
בכיתה ט' במהלך שפגט לא מוצלח פרקתי את הפיקה בברך וזכיתי בגבס ופטור משיעורי ספורט. חצי מהבעיות בחיי נפתרו במהלך הזה, נשאר רק להתגבר על פונקציות, זווית צלע זווית והחצ'קונים וחיי היו מושלמים.
שנים הייתי פדלאה רצינית. סלדתי מפעילות גופנית, כסוג של פוסט טראומה, וחרדה אמיתית מחוויית סף מוות שעברתי בילדותי ונעורי. מידי פעם היה עולה בי חשק מוזר לרוץ, אבל הייתי מטביעה אותו בשוקולד והוא היה נרדם בחזרה.
יום אחד בגיל 40 החלטתי לרוץ. הרמתי את עצמי מפרק של "האנטומיה של גריי", שמתי נעלי ספורט ויצאתי לרחוב.
החרדה הייתה מטורפת, הלב שלי פעם כל כך חזק שהרגשתי אותו בתוך הגרון ושמעתי צלצולים באוזניים. הזעתי עוד לפני שהזזתי את האצבע הקטנה ברגל.
במטרים הראשונים לא הרגשתי כלום, נראה לי שהגוף שלי היה כל כך בשוק שכל המערכות התבלבלו.
השפלתי מבט, לא מאמינה וראיתי את הרגליים שלי ניתקות מהקרקע ודוחפות קדימה, חוויתי אופוריה ואושר שקשה להביע במילים. חלמתי על עצמי מתאמנת לתריאטלון, התחלתי לבנות תוכנית אימונים בה אני מגבירה מהירות וקילומטראז', ואחרי מאה מטרים של התעלות הגוף והנפש התמוטטתי.
בבת אחת השוקיים ברגליים הפכו לעמודי אבן פועמים בכאב, ובכלל נחת עליי כל משקל גופי, הרגשתי שאני סוחבת משקולת עצומה במעלה הר והדופק שלי צרח בראשי, חשבתי שהלב עומד לפרוץ את בית הצלעות וליפול על המדרכה.
עצרתי מלכת, והמשכתי בהליכה איטית וצולעת.
הרצה למרחקים: בגיל 40 קמתי והתחלתי לרוץ
היה זה ניסיון ראשון, קשה כואב, אבל שרדתי. הבנתי שלא מתים מזה, וגם אחרי שקצת שתיתי והשבתי את נשמתי חזרה לגופי יכולתי להיזכר ברגעי האופוריה שקדמו להתמוטטות.
הייתי נבוכה מהתוכניות לרוץ מרתונים ומהמגדלים שבניתי וטיפחתי בראשי, והבנתי שלהצליח לרוץ קילומטר הולך להיות מסע ארוך, אבל בניגוד לילדות המסויטת שלי, אני הולכת ליהנות מהאתגר.
וכך בניתי לי פלייליסט קצבי ומגוון שכולל רוק קלאסי כמו EYE OF THE TIGER שירי פופ מקפיצים והרבה רוק כבד מבית היוצר של IRON MAIDEN, קניתי חזיית ספורט טובה ויצאתי למסע.
ההתקדמות הייתה איטית מאוד. הצלחתי לפעמים להוסיף מטרים אחדים, הורדתי אפליקציה שעזרה לי למדוד את המרחק, והקלוריות וגיליתי שריצה היא בעיקר ספורט מנטלי.
סיגלתי לעצמי מנטרות תוך כדי – "את יכולה", "את הרצה למרחקים ארוכים", ושמתי לב שאסור לי לחשוב על הסוף, על הסיום, כי זה מחליש אותי.
למדתי עם הזמן לאהוב את תחושת הכאב בשרירים ושיניתי את הטרמינולוגיה: הכאב אמר לי שהדם זורם, וכשהקשבתי לגוף שלי שמתי לב שהשרירים מתחילים להתחמם, ואם אני עוברת את הקיר של הכאב הראשוני אני יכולה ויכולה הרבה יותר.
הגעתי בשיאי לריצה של חמישה קילומטרים, לא הצלחתי לרוץ יותר מפעמיים בשבוע. אני יודעת שההמלצה היא שלוש פעמים לפחות, אבל זה מה יש. והחיים הם לא הכל או לא כלום.
תופסת שליטה על הגוף עם דנה ספקטור
נלחמתי בשד הכי מפחיד שלי. החרדה מריצה ומפעילות גופנית ליוותה אותי מהשנים הפורמטיביות של חיי, דרך ההתבגרות ועד לבגרות מלאה. והצלחתי. עמדתי באתגר והרגשתי איך זה משנה אותי. תפסתי שליטה מחדש על גופי והצלחתי לאמן את עצמי לחשיבה חיובית בנושא שהיה טאבו אצלי.
לפני הרבה מאוד שנים, קראתי טור אישי שכתבה דנה ספקטור בידיעות אחרונות. בטור היא סיפרה כיצד היא יוצאת לריצה, על המחשבות שהיא חושבת תוך כדי ועל השיר BIG IN JAPAN שמלווה אותה.
קראתי ורציתי קצת להיות דנה ספקטור. אחד השירים הראשונים שהכנסתי לפלייליסט שלי היה להיט שנות ה-80 של להקת ALPHAVILLE "גדול ביפן". וכך בכל ריצה שלי יש בי קצת מדנה.
לפני חודשיים במסגרת סדנת כתיבה מטורפת עם רן שריג, הייתה לי הזכות לפגוש את דנה ספקטור, כאחרונת המעריצות פעורות העיניים, התוודיתי בפניה על יפן, הטור והריצה, יש מצב שהיא התרגשה מהווידוי עוד יותר ממני.
אני מניחה שכשאתה כותב אתה רוצה לדעת שהגעת לאנשים ונגעת.
בדידותה של הרצה למרחקים ארוכים
גלי וינטראוב
לתגובות במייל: galitwe76@gmail.com
