fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

אז מה באמת מעוררים בנו ימי הקורונה

מיה בן שושן עם טיפים להתמודדות בתקופת ימי הקורונה עם כל מה שצץ וגם עם מה שעדיין לא
בידוד או בדידות? מיה בן שושן

מה באמת מעוררים בנו ימי הקורונה?

מה שלומנו היום? ואיך ההרגשה בתקופה המוזרה הזו? לפעמים התשובה היא מורכבת, ולא במדדים של טוב או רע.

מצד אחד, הכל כביכול על מי מנוחות, השגרה שקטה: לא קמים מוקדם עם צלצול השעון המעורר, באטרף להכנת הכריכים לגן או לבית הספר, להגיע בזמן ולא לאחר להסעות, ללימודים, עבודה, פגישות וכו'.

גם משימות בית הספר על אש קטנה בתקופת ימי הקורונה. הילדים נראים די מבסוטים (לרוב) בסך הכל.

ולצד כל אלה, מתחת לפני השטח מבעבעת החרדה, שאני תוהה איך ומתי תתפרץ, או לפחות – איך תקבל את המקום הראוי בשבילה.

החרדה כמו הוירוס הזה, היא בלתי נראית, אבל היא נמצאת שם.

חרדה המכלילה בתוכה את חוסר הוודאות, חרדה בריאותית, חרדה לקרובים הנמצאים בקבוצות סיכון, חרדה כלכלית, חרדה מאובדן השגרה (וכל אחד יסמן את הרלוונטי לגביו).

בעיקר חוסר ודאות וחוסר אונים לגבי מתי זה ייגמר, מה יקרה אחרי, האם העולם ישתנה או יחזור לקדמותו, נמשיך לפחד מקרבה אנושית? והמצב הכלכלי? והשגרה שלנו?

עד מתי נפחד מקרבה אנושית?

אם בראשית ימי הקורונה החרדה התנקזה לסיפוק צרכים חומריים כמו

נייר טואלט (אוהו, איזו חרדה הייתה סביבו), והיום, סביב מה מתבטאת החרדה? ואיך מתכוננים למשבר שכזה?

הרי למלחמות אנחנו מוכנים היטב. אנחנו יודעים בדיוק איפה הממ"ד/ המקלט, מקבלים התראות, ומרגישים אחווה ולכידות אל מול האויב.

ועכשיו בימי הקורונה?

האויב יכול להיות השכן שלי, או הבן דוד שחזר מחו"ל, או אפילו הבן שלי (אם לא אשמור עליו היטב, ואתן לו להיענות לצורך הבסיסי שלו – חברים).

כמה שזה מורכב… וכמה שזה עלול ליצור בדידות גדולה…

אז מה עשוי לעזור בחרדות מהסוג הזה?

עם חרדות מתמודדים לאט ובזהירות, וכל יום ביומו (לאמיתו של דבר – כל רגע ברגעו), כלומר, לא חושבים ומתכננים רחוק מדי.

מבינים עמוק בפנים שיש גם וגם – רגעים כאלה ורגעים אחרים,

ועל כן, נשתדל ליהנות מהרגעים הנעימים של השקט, מהאין שגרה, ונלמד להרגיע את הרעש ברגעים של לחץ ומתח של חוסר ודאות או חוסר בשגרה.

ונזכור היטב שכולנו באותה הסירה, גם אם לפעמים זה נראה שלאחרים קל יותר, אלה הם תעתועי החרדה.

והדבר האחרון והחשוב – אל תוותרו על הקרבה והביחד, הם עדיין חשובים מכל גם אם הם מרחוק, חייבים לשמור עליהם.

מיה בן שושן: עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, מטפלת רגשית בילדים ונוער ומדריכת הורים, וגם אמא לשלושה בנים, וחווה את אותם הקשיים, ממש כמו כולם.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות