על מפגשים בזום ועל גיבורים דוחים בספרות

על יצירות מופת בספרות, שגיבוריהן הם אנשים דוחים. גדולתם של הסופרים היא ביכולת שלהם להציב דמויות כה דוחות כגיבורי היצירות שלהם ואף על פי כן לכתוב יצירות שקשה להינתק מהן
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
מימין: תומאס מאן, גבריאל גרסיה מרקס (CC BY-SA 4.0), אלבר קאמי | צילומים: ויקישיתוף
מימין: תומאס מאן, גבריאל גרסיה מרקס (CC BY-SA 4.0), אלבר קאמי | צילומים: ויקישיתוף

יצירות מופת בספרות – הבלוג היומי של עלית קרפ

היום אתחיל לקרוא בפעם המי-יודע-כמה את "הדבר" של אלבר קאמי; אחר כך אקרא את "מוות בוונציה" של תומאס מאן ולקינוח אקרא, אבל פחות בעיון, שכן זה עתה קראתיו, את "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גרסיה מרקס. אני קוראת מדי פעם את שלושת הספרים הללו, שאת כולם כתבו חתני פרס נובל לספרות, כפי שאני חוזרת לכל יצירת מופת, ואלה ללא ספק יצירות מופת.

מה בעצם הופך ספר ליצירת מופת? נדמה לי, שבראש ובראשונה העובדה, שכל אחד יכול לקרוא בו קריאה אחרת. יש מי שקורא את "הדבר" לדוגמה כאלגוריה לכיבוש הצרפתי באלג'יר, ויש מי שרואה בו ניסיון לבחון את החברה האנושית בתנאים של בידוד, בדומה, במידה מסוימת, למה שקורה בבית האח הגדול, אבל בצורה הרבה יותר מעודנת ומתוחכמת. אלה כמובן רק שתי קריאות אפשריות, ומה שהכי חשוב, בכל יצירה, בין אם היא יצירת מופת או מותחן שקוראים בטיסה ומשאירים על מושב המטוס כשהיא מסתיימת, זו העלילה, כמובן, שבהעדרה אין כלום.

כבר לפני 2500 שנה כתב אריסטו שהעלילה היא העיקר, ושום דבר לא השתנה מאז. למה? כי לעלילה יש איכות סוחפת שבלעדיה לא תיתכן הספרות. ורק עוד דבר נוסף: ככל שהספר עמוק יותר, כך קשה יותר לעבדו ליצירה קולנועית, משום שהיצירה הקולנועית היא קריאה אחת מתוך שלל קריאות אפשריות, ומהעובדה הזאת נובעת גם האכזבה שחשים אנשים רבים כשהם רואים סרט שנעשה בעקבות ספר אחרי שקראו אותו. מורים לספרות שמוותרים לתלמידים שלהם על קריאה ושולחים אותם לראות את הסרט פועלים לדעתי בניגוד לכל היגיון אמנותי או אחר.

הרצאה בזום

למה נזכרתי בכל זה? פשוט, משום שביום חמישי אדבר על הספרים הללו בזום של בית אביחי ואני מתכוננת לקראת ההרצאה. מאוד קשה לדבר בזום, מכיוון שאת כל האינטראקציה האנושית שכולנו מחונכים מגיל מאוד צעיר לטפח אותה ולתרגל אותה, כמו להיראות טוב, להריח טוב, לדבר יפה ולחייך, מקבלת תפנית בלתי צפויה בזום, ובמילים אחרות מאוד-מאוד מתגמדת, וכל מה שנותר הוא התוכן ותו לא.

וכך קורה, שהרצאה שבאירוע פנים אל פנים יכולה להימשך שעה, מכיוון שחלק גדול ממנה מוקדש לאינטראקציה האנושית הבלתי מילולית שמתקיימת בין בני האדם, ואנחנו בדרך כלל בכלל לא חושבים עליה ובטח שלא דנים בה בציבור, נמשך בזום 15 דקות למי שלא מכין המון תוכן.

גיבורים דוחים

ואם נחזור לספרים, הרי מבין גיבוריהם יש דמות אחת ויחידה שאני אוהבת והוא הרופא, דוקטור ברנר רייה מ"הדבר". הסופר גוסטב פון אשנבך, גיבור "מוות בוונציה", הוא נאד נפוח שבשום אופן לא הייתי רוצה לפגוש אותו, ופלורנטינו אריסה, גיבור "אהבה בימי כולרה", הוא בכלל סוטה רב תחומי ואדם מוזר מכל בחינה שאפשר לחשוב עליה. גדולתם של הסופרים הללו, מאן וגרסיה מרקס היא ביכולתם להציב אנשים דוחים כאלה כגיבורי יצירותיהם ואף על פי כן לכתוב יצירות שקשה להינתק מהן.

אהבתם את הבלוג היומי של עלית קרפ על יצירות מופת בספרות? בלוגים נוספים כאן

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram

תגיות

אולי גם יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram