חגים, שמחה ומה שביניהם

האם מי שציווה "ושמחת בחגך והיית אך שמח" ידע שאולי לא כולם שמחים בחגים ושלא ממש מוכרחים להיות שמח ויש מי שהחגים מעוררים אצלם לעיתים קרובות רגשות מעורבים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print
הכוח המופלא של החיים - הבלוג של עלית קרפ | צילום: מוטי שני
הכוח המופלא של החיים - הבלוג של עלית קרפ | צילום: מוטי שני

האם תמיד מוכרחים להיות שמח? – הבלוג של עלית קרפ

האם הציווי "ושמחת בחגך והיית אך שמח" שהוא ציווי מהתורה בנוגע לסוכות, נובע מכך שמי שציווה ידע, שאולי לא כולם שמחים בחגים ושהחגים מעוררים לעיתים קרובות רגשות מעורבים?

סוכות שהוא אחד משלושת הרגלים היה בטח חג טעון עוד בתקופת המקרא, כי לעזוב את הבית בתנאים של העדר תחבורה ואמצעי תקשורת מסודרים לא היה עניין קל, וגם לשבת בסוכה לא תמיד תענוג, שלא לדבר על הביקור בבית המקדש, ששם הוקרבו שלושה קורבנות ביום, 365 ימים בשנה, ללא מקררים וללא אקונומיקה. איזה מזל שאין אפליקציית ריח בספרי ההיסטוריה. בשביס זינגר כותב ב"עושה הנפלאות מלובלין" על שנים שבהן החורף הקדים וירד שלג בסוכות, וזה בטח לא נעים לישון בסוכה מושלגת.

אבל אנחנו לא יושבים בסוכות מושלגות וגם לא עולים לבית המקדש, אלא מתמודדים עם מגפה, נושא שגם הוא העסיק כותבים רבים. רק לדוגמה אומר שב"ונתנה תוקף" שהוא פיוט בן יותר מאלף שנים שנמצא בגניזה הקהירית ושרים אותו בראש השנה וביום כיפור, מציין הדובר את רשימת האפשרויות למיתות איומות כדי לאיים על החוטאים, ושם נאמר (בין היתר):

… בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם…

כוחם המופלא של החיים

ואף על פי כן, כשהלכתי ברחובות הריקים של עיר מגוריי הבוקר לא חשבתי על אף אחת מהיצירות הללו, אלא רק על הדכדוך שקינן בליבי. רק מעטים נראו בחוץ באותה שעה, רובם כאלה שחזרו מבית הכנסת. אני הלכתי בהתחלה עם הכלב של השכנים ואחר כך לענייני החתולים שלי. דומה, שמעבר לכך שיש הוראות סגר, לאנשים גם אין כל כך חשק לצאת, או שהם סתם כבר נבוכים מכל המצב. על שושן הבירה כתוב במגילת אסתר: "והעיר שושן נבוכה", ואולי בספרי דברי הימים שנכתבים עכשיו נכתב שמדינת ישראל נבוכה.

אמנם בעיתון "הארץ" כתוב שעד ראש השנה הבא כבר יימצא חיסון, אבל מי יודע מה עוד צפוי לנו עד אז. בתקופות כאלה אני מקיימת שגרה קבועה של כתיבה, ובעיקר של קריאה ועריכה, כי אם מתחילים לדמיין כל מיני דברים, פשוט לא יוצאים מזה וזה משתק. כרגע אני עורכת רומן על מלחמת העולם השנייה, וקוראת את ספרה החדש של גבריאלה אביגור רותם "ארבע מדברות אחת שותקת".

כן, אני לא הכי במצב רוח הבוקר. ומה בכל זאת שימח אותי? תצלום של מוטי שני, ידידי משכבר, שנדמה לי, שיש בו מידה זהירה של אופטימיות על הכוח המופלא של החיים, כמו שכותבת רחל שפירא. חג שמח.

אהבתם את הבלוג של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן

בקרו אותנו גם בפייסבוק: הד הקריות

כבר הורדתם את האפליקציה של הד הקריות? האפליקציה החדשה שלנו עכשיו זמינה להורדה בחינם!

להורדה למערכת אנדרואיד לחצו כאן!

לינק הורדה מחנות אפל: לחצו כאן!

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print

אולי גם יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram