בית / חדשות מקומיות / אהבה פריזאית

אהבה פריזאית

הוא נולד בפריז ועד גיל 16 כלל לא ידע שהוא יהודי. היא מבוגרת ממנו ב-13 שנה, וסיפור האהבה המיוחד הזה הוליד את מופע השאנסונים הנהדר של מרשאל ומירה מרין
"כשראיתי את האישה הזאת, ידעתי שזאת האישה שלי". מרשאל ומירה מרין | צילום: אושרי כהן
"כשראיתי את האישה הזאת, ידעתי שזאת האישה שלי". מרשאל ומירה מרין | צילום: אושרי כהן

"המפגש ביני ובין מרשאל היה שמימי מהרגע הראשון. אנחנו באים מתרבות אחרת, מדגל אחר, אבל כאשר מבטינו הצטלבו ידענו שזה יימשך לנצח. המופע שלנו הוא פרי האהבה הזאת". כך פותחים מירה ומרשאל מרין, זוג אמנים המתגורר בשנה האחרונה בקרית ביאליק, ראיון שגולש לפרטים הכי אינטימיים.

הם נשואים, עובדים יחד, ויש להם מופע שאנסונים חוצה גבולות שמחבר את צרפת של מרשאל לישראל של מירה וליהדות. הוא שר ומרעיד את הקהל בכריזמה מטורפת, והיא אחראית על ההפקה. הם עושים הכל לבד, חולמים על אלבום שירים מקורי של מרשאל ואת ne me quitte pas יכולים הפרנקופילים לראות על הבימות ברחבי הארץ.

"כשפגשתי את מרשל", פותחת מירה, "פגשתי אדם עם כישרון מטורף, כותב, יוצר, פילוסוף, שבא מהרובע הכי תרבותי של פריז, בעל יופי פנימי, בנוסף כמובן, על היופי החיצוני ההורס שלו. תמיד ידעתי שיהיה לי מופע בינלאומי וכאשר הכרנו ידעתי שאיתו החלום יתגשם. המופע שלנו רץ כבר תשע שנים בארץ ובחו"ל ובכל פעם כשאנחנו על הבמה, אני מתרגשת מחדש לראות איך מרשאל מתחבר לניצוץ היהודי שבוער בו ואיתו הוא מצליח להרים את הקהל על הרגליים.

"אין הופעה שמסתיימת בלי המשפט: 'מרשאל, הבאת לנו את צרפת לישראל, אנחנו לפריז כבר לא נוסעים'. סיפור החיים שלנו עומד לנגד עיניי ברגעים האלה והכל מתחבר לי כמו פאזל".

המופע שלהם אותנטי, ומרשאל, עם החליפה, הבולרו הצבעוני, התלתלים השופעים והכובע המסוגנן, לוקח את הקהל למועדונים של עיר הולדתו. לכל שיר יש סיפור והוא שוזר במופע את הסיפור האישי של נער צעיר בפריז שעד גיל 16 לא ידע שהוא יהודי.

מרשאל נולד בליבו של רובע מונמארטר, אביו היה שחקן יוגוסלבי מבלגרד, יהודי, שנפטר כשהיה בן 4. רוב משפחתו נמחקה בשואה בגבול מחוז אלזס–לוריין, וסבתו התכחשה ליהדותה. "גדלתי עם סבתא ואמא. את הברית שלי נימקו מטעמי בריאות. סבתא התבוללה לגמרי, ועד היום לא מספרת שהיא יהודייה", מספר מרשאל במבטא צרפתי כובש, "יותר מזה, היה שלב שסבתא ביקשה שאהפוך לנוצרי ולא הסכמתי. מגיל קטן היה בי ניצוץ יהודי. בבית הייתה מנורה שעברה בירושה ותמונה של משה דיין, אך לא היה לזה אף פעם הסבר משכנע".

כשאחותו, מרלן, החלה לחקור את מוצאם, הוציאה הסבתא מזוודה עם תעודות לידה ומסמכים שהוכיחו את יהדותם. "אז הרגשתי שאני חייב את זה לעצמי ובגיל 23 עשיתי עלייה עם מזוודה אחת ואלף דולר בכיס".

"העבודה יחד היא אתגר לטוב ולרע". מרשאל מרין סוחף את הקהל על הבמה | צילום: ג'ורג גרשון
"העבודה יחד היא אתגר לטוב ולרע". מרשאל מרין סוחף את הקהל על הבמה | צילום: ג'ורג גרשון

מירה נולדה בשדרות. "הזיכרון הראשון שלי כילדה קטנה הוא שנהגתי להשקיף מהחלון בחדר ולראות את עזה. לא היה אז גבול כמו היום, הייתי הולכת עם אמא שלי לקנות בעזה ירקות בשוק, היה להם ריח אחר, הכל היה מאוד צבעוני, ואני זוכרת ששאלתי את עצמי מה יקרה אם הם יתקפו אותנו".

כשהייתה בת 9, שהוריה התגרשו, והיא עברה להיות ילדת חוץ בקיבוץ יגור, למדה אמנות בוויצו חיפה במגמת צורפות, מחול אצל האמן נחום שחר ורקדה בבית רוטשילד.

ביגור היא לימדה אמנות והקימה את מועדון "סגול" – על שם להקת deep purple. פעמיים בשבוע הפיקה ערבים פתוחים לאמנים, ביניהם ארז נץ ודני ליטני.

מרשאל: "התחלתי בקיבוץ צובה שליד ירושלים. לא הכרתי אף אחד, לא דיברתי את השפה, עשו לי בעיות במשרד הפנים עם היהדות שלי, תמיד היה מי שעזר לי. למדתי עברית מהרחוב, היה לי קשה עם המנטליות הישראלית, הכל פה על טורים גבוהים. כשהגעתי לישראל הרגשתי שהגעתי לשורשים שלי, למדינה שלי".

אחרי מספר שנים על הקו ישראל–צרפת החליט מרשאל לתקוע יתד כאן לתמיד.

המוזיקה זרמה בדמו מגיל צעיר. סבו, פול עמר, היה הבעלים של מועדוני מוזיקה בדקר שבסנגל, קולוניה צרפתית באותם ימים. סבו אירח אצלו את גדולי הזמרים כמו אנריקו מסיאס, איב מונטאן וז'ק ברל בראשית דרכם.

מרשאל למד שירה ומשחק, והיום הוא שר את השירים של אלה שהתחילו אצל סבא, פול.

מירה עסקה כל השנים באמנות. "עיצבתי בגדי ילדים, תפאורה לאירועים, תכשיטים, כוריאוגרפיה – אני באה מהבמות".

לפעמים החגיגה לא נגמרת

מרשאל: "אמא שלי הייתה פותחת בקלפים. יום אחד ישבתי איתה ושאלתי 'אמא, מה אני הולך לעשות?'. היא ענתה לי שאני עומד לפגוש אישה טובה ושאלך לעסוק באמנות. היא תיארה את מירה בדיוק, וגם את השבוע שבו ניפגש. באותו השבוע התלבשתי יפה כל יום. ביום שפגשתי את מירה, הגעתי עם ילדיי לפארק השעשועים ביגור, נכנסתי ל'סגול' וכשראיתי את האישה הזאת, ידעתי שזאת האישה שלי".

מירה: "באותו הבוקר צבעתי חנוכיות. ראיתי בחור גבוה, מושך במיוחד, לא ידעתי אם הוא נשוי או גרוש, ניגשתי אליו והזמנתי אותו להגיע בערב. אגב, דווקא לא השקעתי בהופעה שלי באותו יום. עד לאותו המפגש הייתי סולו הרבה שנים. לא פגשתי משהו שמילא לי את הלב כמו מרשאל".

מירה ילידת 1960, מרשאל יליד 1973, היא הייתה בת 41 כשהכירו, והוא בן 28. לשניהם ילדים מנישואים קודמים ומירה כבר סבתא. על פרק א' הם לא מרחיבים. "מה שחשוב זה כאן ועכשיו. על פער הגילאים בינינו שמענו הרבה ריקושטים. אולי יש כאלה שזה מציק להם, אנחנו חיים עם זה בשלום. מרשאל הוא נשמה עתיקה. אני מאוד רוחנית ואנחנו שלמים".

הם נישאו בחתונה צנועה בביתם שבטבעון, מרשאל הופיע אז בליווי פסנתרן, ובשנת 2005 החליטו לעבור לפריז, שם נשארו שבע שנים.

מירה: "פריז מגנטה אותי. להסתובב ברחובות העיר הזאת עם האמנות, הארכיטקטורה, האופנה, השיק האינסופי, הקצב, זה העולם מבחינתי".

היא עבדה שם בשגרירות וייסדה את "הבית הישראלי" – בית שנתן מענה ליהודים שרוצים לעשות עלייה. "כשגרנו בצרפת היה לי פרויקט של נעליים, 'נעליים מספרות דרך', שזכה להצלחה רבה".

 "מרשאל, הבאת לנו את צרפת לישראל". תפאורת המופע| צילום: ג'ורג גרשון
"מרשאל, הבאת לנו את צרפת לישראל". תפאורת המופע| צילום: ג'ורג גרשון

היא שולפת מהארון נעל מוזהבת, מעוטרת בעיטורים של מגדל אייפל, כנסיות, אתרים, כפתורים שנאספו ברחובות פריז. את הנעליים מכרה לפי הזמנה, והיום היא מתרפקת על הזיכרונות.

אחרי שבע השנים הטובות, בחרו מירה ומרשאל להתקרב למשפחה וחזרו לארץ. מירה: "בקרית ביאליק קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. חיפשנו שקט ומצאנו אותו פה עם הירוק שמסביב".

הקהל הוא המפרגן הכי גדול

למרשאל ומירה שלושה מופעים "פריז פריז", "פריז פור אבר" ו"פריז מאג'יק". את המופע הם מתאימים לקהל יחד עם חמישה נגנים מוכשרים על בס, אקורדיון, תופים, קלידים וסקסופון.

מרשאל משלב בין שאנסונים קלאסיים, פופ, רוקנרול וסלואו, שר שירים משנות ה-50 עד ה-80 ונותן את הביצועים שלו לשירים של שארל אזנאבור, איב מונטאן, ז'ק ברל, ג'ורג' מוסטקי, ז'ילבר בקו, מישל פיגה, וגם אדי מיטשל, מייק ברנט ואנריקו מאסיאס.

מירה: "צריך לראות את מרשאל על הבמה כדי להבין איזה פרפורמר הוא. הוא שאנסיונר אמיתי, הנשים מתאהבות בו מיד ורצות אליו אחרי ההופעה. הקהל שמכיר אותנו הולך איתנו לכל מקום. זה מרגיש כמו משפחה. הקהל שלנו הוא המפרגן הכי גדול. התגובות החמות נותנות לנו את הדרייב, כי לא תמיד קל. יש תקופות קשות, גם העבודה יחד היא אתגר לטוב ולרע. בסך הכל, אנחנו חיים מזה וזה מה שאנחנו. בתקופות של משבר, כשבא לנו להתעופף בחזרה לפריז, הקהל משאיר אותנו פה".

מרשאל: "חזרנו לא מזמן משיט בספינה שהפליגה על נהר הסין בין נורמנדי לפריז ובחרו בי להופיע בהפלגה. נתתי שלוש הופעות. היה קסום וגם חופשה מפנקת לשנינו. המופע זה הבייבי שלנו. ובגלל זה הוא מיוחד".

ביחד הם בוחרים רפרטואר, בונים תפאורה, מעצבים את הבמה, כותבים את קטעי הקישור ובוחרים לבוש.

נעליים בעיצובה של מירה מרין | צילום: מישל קנוויל
נעליים בעיצובה של מירה מרין | צילום: מישל קנוויל

מה אתם עושים כשאתם רבים?

מירה: "שרים שיר יחד, נושמים עמוק ונרגעים, אנחנו לא רבים הרבה, אבל זה חלק מהעניין, כל היצריות הזאת שרוצה לפרוץ, ובסוף רק דברים טובים צומחים מזה".

הם הופיעו בכל מקום, באירועים פרטיים, בימות גדולות, פתיחה לתערוכות, ניסו את סל תרבות של משרד החינוך, יום הבסטיליה בצרפת וכן, מגיעים בהתנדבות לאירועי תרומה.

את המופע הראשון שניהם זוכרים: "מופע אינטימי עם 50 איש בטבעון. יש לנו עוד דרך, אנחנו מתרוממים בקפיצות קטנות, מתחדשים, ומבטיחים לקהל שלנו עוד הרבה הפתעות".

מרשאל מרין, הופעה קרובה: 25.5 בהיכל התרבות אשקלון

בדוק גם

כנס הזדהות והתייחדות (צילום: עיריית חדרה)

"אנשים לוקחים מזוודות ופשוט בורחים לישראל"

60 משפחות מצרפת עושות את דרכן לחדרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *