ספר שירה מרגש וייחודי שכתב המנהל המיתולוגי של כפר הנוער ימין אורד

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print
הצילומים באדיבותה ובעידודה של מנכ"לית אגודת הסופרים העבריים בישראל נירה תובל

 

 

יצחק מאיר מי שהיה מנהל כפר הנוער ימין אורד במשך ארבעים שנה,  לא זכה לראות את ספר שיריו האחרון .

יצחק מאיר ,סופר, משורר, עיתונאי, שגריר, איש חינוך.

נולד ב1934, ובשנים 1946-1940 חווה את אימי השואה כילד וכנער צעיר, כאסיר, כפליט במדינות בהן לימים היה שגריר מטעם מדינת ישראל.

העפיל לארץ בשנת 1946 ומנעוריו עסק בחינוך. מדריך, מורה, ומנהל כפר הנוער "ימין אורד" שחניכיו עד היום מעריצים את המנהל המיתולוגי ומשחרים לפתחו של האיש שהלחין עבורם שירים ולימד אותם להאמין ביכולות שלהם, לפתח את הכישרונות שלהם ולהקשיב לנטיות הלב שלהם. כעשר שנים כיהן בה כיושב ראש עולמי של המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בתפוצות, והיה יועץ בכיר לשר החינוך. לימים התמנה לשגריר ישראל בבלגיה, הארץ  ממנה גורש, ואחר כך בשוויץ, הארץ בה היה פליט.

עיתונאי וסופר. ספרו "אישה אחת" שיצא לאור בספריית מעריב מספר את קורותיה של אמו בתקופת השואה וזכה לשבחים רבים.

חייו נעים בשני צירים: הציר היהודי השורשי, היונק מהמקורות את ההשראה להשתית את החיים על משנת נביאי ישראל והציר האוניברסלי, האמנותי, פיתוח רגישות ואישיות אותנטית והעמדת המחנך כריבון המרכזי בממלכת החינוך. על שני צירים אלה בנה קריירה דיפלומטית.

מאז שהתחיל לכתוב, ליווה את האירועים ביושרה ספרותית, בשיר בפרוזה ובפובליציסטיקה. דעותיו המתקדמות והליברליות בלטו בחוגים החברתיים והמקצועיים בחייו. כעיתונאי מאמריו ורשימותיו נתנו ביטוי לאמונותיו, ולעתים מצא עצמו בודד במערכות הפוליטיות אליהן השתייך.

לאה מזור כתבה בפתח הספר:

"יום אחד קראתי באקראי רשומה בפייסבוק. לא הכרתי את כותב הרשומה, אבל דבריו עוררו בי תחושה מוכרת מימי התיכון הרחוקים. שוב, כאז, הכתה בי התפעמות מניצוץ בוקע, שוב הניע את לבי אותו 'קליק' מדויק. כתבתי לאותו איש זר מהפייסבוק וסיפרתי לו על מורי לפילוסופיה בתיכון ליד האוניברסיטה, יעקב מאיר שמו, ששיעוריו עוררו בי בדיוק אותן תגובות, וגם על האובדן שחוו תלמידיו־ מעריציו בנופלו חלל במלחמת ששת הימים בשערי עירנו ירושלים.

התשובה לא איחרה להגיע: יעקב מאיר הוא אחי!

כך הפגישה אותי יד הגורל עם שני האחים, וכך התחיל הקשר ביני לבין יצחק מאיר.

 

שנים רבות הוא שלח לי שירים, וגם וינייטות – רשימות קטנות ויקרות ערך – על פרשת השבוע, לפרסום בבלוג שלי  ואני שמחתי על שיש בידי להפיץ ברבים את חיבוריו הפרוזאיים והפואטיים שהצטיינו תמיד בעוצמת הבעה נדירה וביופי מפעים.

כשיצא לאור ספרו בין ערביים: ערכי יסוד על פי חז"ל במבחן הזמן – פרקי עיון והגות הוא הזמין אותי לשאת דברים בערב ההשקה. שם, בבית הכנסת בכוכב יאיר, בנוכחות קהל קרובים, ידידים ומעריצים, נפגשנו לראשונה פנים אל פנים.

 

עם השנים למדתי לדעת שיצחק מאיר בא לעולם בעידן מסויט שגזר על משפחתו עקירה, שכול ויתמות. אביו נבלע באושוויץ לבלי שוב, ואימו הצליחה לשרוד בדרך לא דרך ולהציל אותו, את אחיו יעקב (שלימים היה למורי בתיכון), ואת האח הצעיר דויד שאותו נשאה אז האם ברחמה. את פרקי הראשית של חייו תיאר יצחק בשני ספרי המופת שלו: אישה אחת ואל חוף מבטחים. עוד למדתי שהוא היה איש חיל רב־ פעלים ששילב תורה ומעשה, ומילא תפקידים בכירים בשדה החינוך ובשירות החוץ והביטחון של מדינת ישראל.

 

יצחק מאיר היה אשף המילים, ועל נביעתן ממנו כתב: ״חָמַל עָלַי אֱלֹהִים מִמְּרוֹמָיו וּבֵרַךְ אוֹתִי רַק בְּמִלִּים, / וּלְאֵלֶּה אֵין סוֹף, הֵם מַטְבֵּעַ עוֹבֵר, וַאֲנִי הֶעָשִׁיר בַּכְּסִילִים״ (תודה, עמ' 123). המילים שבקעו ממנו בראו אותו כסופר, כמשורר, כמחזאי, כהוגה דעות וכפובליציסט, והן הובעו בשפע מסחרר של שפות: עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, יידיש, הונגרית, פלמית וארמית. ואם לא די בכל אלה, ידו הייתה רב לו גם באיטלקית, בספרדית ובלטינית. אבל מה הייתה שפת אימו? זאת לא ידע להגיד (שפת אִמי, עמ׳ 70-67).

בכמה מן השירים בספר ניכרת תחושת בהילות שמניעה את המשורר להזדרז. הוא חייב להספיק להעלות על הנייר עוד רעיון שיהפוך לשיר, להעביר הלאה לכמה שיותר אנשים, אפילו לדורות, עוד לקח מלקחי חייו: ״לִפְנֵי שֶׁהַגֶּשֶׁר פִּתְאוֹם נִגְמָר / אֲנִי רוֹצֶה לְהַסְפִּיק עוֹד לוֹמַר / דְּבָרִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ אַחֲרוֹנִים … וְעַל כֵּן אֲנִי עוֹד הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר״ (לא מן הקול ולא מן ההד, עמ׳ 16). גם משנקרא לישיבה של מעלה לא פסק, ושפתותיו עוד דובבות; הפעם, דרך הספר הזה, ״יש נבו בשמיים״, שהוא אח לספר שקדם לו, יש אררט מתחת למים.

השירים בספר מגוונים מבחינת אופיים, תוכנם ועיצובם הפואטי. יש שירים קצרים שרבה בהם השתיקה על הדיבור. עיצובם קפדני ויש להם חריזה ומשקל הזורים עליהם אסתטיקה מוזיקלית מהפנטת; ויש שירים בלתי ממושטרים, סוערים, עם שורות פרועות שלא יודעות מקצב, ומנגינתם נשמעת דרך המצלולים הפזורים לאורכם.

יש ליצחק מאיר שירים עם נופים פואטיים מופשטים עד כדי חריגה מהריאליה אל המטפיזיקה, ויש שירים שהם מעין פרוזה שירית הספוגה בפרטים מוחשיים. כאלה למשל הם השירים האוטוביוגרפיים המעבדים את חוויות נדודיו באירופה, את עלייתו ארצה ואת תהליכי קליטתו בארץ. הארץ בשיריו הייתה אמנם דלה במשאבים אך עשירה בבירוקרטיה אפרורית.

הזמנים מתערבבים בשיריו של יצחק. פניהם הם פני יאנוס הצופים בו־זמנית לשני כיוונים מנוגדים: אל ה׳כאן׳ ואל ה׳שם׳, אל העבר ואל העתיד. שירתו מרבה לעסוק בזמן ובמוות, חידת החידות של הקיום האנושי. המוות מוצג בשירים כמו דרך קליידוסקופ שכל סיבוב שלו מציג תמונה אחרת, וכך עולים היבטיו השונים: האישיים והחברתיים, הטבעיים והאלימים, היחידניים וההמוניים, החווייתיים וההגותיים. המוות הוא חלק בלתי נפרד מסדרי הבריאה, הוא כותב. ״זֶה חֹשֶׁךְ שֶׁבָּא עִם יְהִי אוֹר שֶׁל בְּרֵאשִׁית״ (בבית העלמין אין מזבחות, עמ' 23), והזמן הוא כמו מסוע, המוביל את החי אל קיצו הבלתי נמנע. גם אם יעמוד האדם דום על עומדו, הוא לא יוכל לעצור את מסעו אל הקץ: ״עוֹמֵד מִלֶּכֶת. הַדֶּרֶךְ הוֹלֶכֶת תַּחְתַּי. / חִידָה, אֵין עוֹצֵר״ (עד עולם, עמ' 19).

הזמן אדיש לחלוטין לאדם: "אִם הוּא חוֹטֵא אוֹ נָבִיא, אוֹ מֶלֶךְ אוֹ עֶבֶד נִרְצָע… הַזְּמַן הוּא גֹּלֶם חֲסַר נְשָׁמָה… וְהַזְּמַן לֹא עוֹמֵד" (ועל כן, עמ' 17). המסע אל המוות הוא תהליך ארוך שמגיע למיצויו רק בשלב שבו אין עוד איש בעולם הזוכר את המת (בשמם, עמ' 30).

 

השואה היא נקודה ארכימדית בעולמו הרוחני של יצחק מאיר. בספריו האוטוביוגרפיים הוא כתב בפירוט על שחר ימיו בצילה האפל, וכאן, בספר שיריו האחרון, מופיעים הבזקים מאותם ימים: "נַעַר לֹא הָיִיתִי" (עמ' 66-63), ״אֲנִי סַבָּא שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ סָבִים, / בֵּן שֶׁלֹּא הָיָה נֶכֶד״ (נכדים, עמ' 62-60).

אביו נרצח באושוויץ, והמשורר ממאן לבקר שם ״כִּי אֵין לִי שָׁם קֶבֶר״ (איפה אניח באפר האבן, עמ' 42). הוא גם לא מוצא תוחלת בליווי ״מצעדי החיים״ לכוכב השחור ההוא. ״לֹא יָכוֹל״, הוא אומר (מצעד החיים, עמ' 49-47).

 

שירתו של יצחק מאיר רוויה בתהיות על אלוהים ועל דרך הנהגתו את העולם. על שירו ״מָה הוּא רוֹצֶה?״ מרחפת רוחו של ״שיר העיתים״ שבפרק ג של קהלת. צמדי ניגודים נערמים בו זה על גבי זה, אך יצחק, שלא כקהלת, מצמיד להם סימני שאלה: ״הוּא רוֹצֶה שֶׁנִּחְיֶה, / הוּא רוֹצֶה שֶׁנָּמוּת? / הוּא רוֹצֶה שֶׁנִּזְכֹּר, / הוּא רוֹצֶה שֶׁנִּשְׁכַּח?״ וכן הלאה וכן הלאה עד ההכרזה הנואשת ״לֹא אָבִין מָה הוּא רוֹצֶה מִמֶּנִּי״ (מה הוא רוצה, עמ' 20). אבל בערֵמת השאלות נטולות התשובה מוצא יצחק תגלית – הוכחה לקיום האלוהים! לא טיעון לוגי־אונטולוגי אלא היווכחות אמונית אישית, ובאותו שיר הוא מנסח אותה כווריאציה על Cogito ergo sum של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה־י״ז רנה דקארט – ״אֲנִי שׁוֹאֵל, מַשְׁמָע הוּא קַיָּם״.

המשורר לא מאמין שתפילת האדם נשמעת באוזני האל, ואף על פי כן הוא מתפלל אליו. הוא לא מאמין שהמשיח עתיד להביא גאולה לעולם, ״וְאַף עַל פִּי כֵן אֲחַכֶּה לוֹ כָּל יוֹם / כְּמוֹ לִבְשׂוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תִּקְוָה״ (יתמהמה, עמ' 107).

יצחק מאיר מתבונן במציאות בעיניים מפוקחות ללא שום אשליות, ובכל זאת הוא אופטימי ומאמין בטוב וביפה. יש לו שירים על אנשים טובים באמצע הדרך, על רגעי חסד, וגם שירים לפעוטות – על בעלי חיים, ענקים ומפלצות, ובהם לקח טוב למאזיניו הצעירים. כך ב"בלדה על שושן צחור" כוחות ההרס מתאנים לשושן, אך ללא הצלחה, ויצחק אומר לפעוט בחריזה מתנגנת: ״נוֹלַדְתָּ פֶּלֶא, כֹּה תִּהְיֶה, / הוֹ, אַל תִּירָא מֵרַע, / כֹּה תִּפְרַח וְכֹה תִּחְיֶה / שׁוֹשָׁן לְתִפְאָרָה״ (בלדה לשושן צחור, עמ' 155).

 

ליצחק מאיר יש קול ייחודי והוא משמיע אותו בלשון עברית עשירה ורבת רבדים. שיריו עוסקים בערכי היסוד של הקיום האנושי והיהודי: באמת ובצדק, באמונה ובתקווה, בחיים ובמוות, בכאב ובאושר.

אין ספק, יש נבו בשמים הוא תוספת יקרת ערך לארון הספרים היהודי והאוניברסלי." חותמת לאה מזור

 

 

 

 

כריכת הספר החדש והמרתק

הכתבה מתפרסמת באדיבותה ובעידודה של מנכ"לית אגודת הסופרים העבריים בישראל נירה תובל

 

 

 

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print

תגיות

אולי גם יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שיתוף ברשתות החברתיות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram