יום ראשון , מאי 19 2019
בית / הד הקריות / אורה לפר-מינץ, אם שכולה, כותבת לבן שנפל, רז
סמ"ר רז מינץ ז"ל
סמ"ר רז מינץ ז"ל

אורה לפר-מינץ, אם שכולה, כותבת לבן שנפל, רז

הרהורז, ערב יום זיכרון תשע"ט

ילד רז שלי,
יום הזיכרון השבעה עשר בלעדיך.
במהלך הימים האחרונים קראתי דברים שכתבתי בימי זיכרון לאורך השנים.
מקבלת תמונת מצב על השינויים שחלים בתחושותיי ובמחשבותיי בקשר שלי עם יום הזיכרון.
הרבה דברים משתנים, רק חסרונך וכל מה שיצר מאד מאד קבועים ובלתי משתנים!

יום הזיכרון השבעה עשר.
אתה מאוד נוכח בעולמי בימים אלה ומאוד חסר – תרתי משמע. אתה יודע, אינני מדברת על החסר הרגיל של ילד שנפל, אתה חסר בלהיות חלק מ… אני עוצרת ומחפשת את המילים שמדייקות איפה אתה חסר.

אתה חסר בביתי החדש!

כשסיפרתי שאני עוברת דירה שאלו אם לא אתגעגע לקריה, אם לא קשה לי.
מי יכול להבין שהקושי המרכזי שלי זה המעבר מקירבה אל חלקתך.

אני יושבת בביתי החדש ומהרהרת איך אכניס אותך לכאן עד כמה אינך כאן.
אין בבית זיכרונות שלי ממך. אין לי תמונה שלך עומד באמצע הסלון ונוזף בי אחרי ששמעת שאני מספרת בטלפון לחברתי הטובה משהו שקשור אליך: "אין לך מושג כמה אני זועם עליך! כולי מלא כעס וטינה!", כן, כך אמרת, ואני התאפקתי חזק לא לצחוק מדרך הביטוי שלך כדי לא להגביר את כעסך.
אין לי תמונה שלי מחבקת אותך בחדר שלך ואומרת לך: "אתה יודע כמה אני אוהבת אותך!".
אין לי תמונה שלך עומד במטבח, מכין לעצמך טוסטים ומלקק מהיד את הקטשופ שנמרח גם עליה.

איך אנחנו אומרים השכולים? – יש לי הרבה אין!

ואני תוהה איך אכניס אותך לביתי החדש ואיפה אמקם אותך ויודעת שאני צריכה לצמצם מעט את נוכחות חפציך כי אתה פשוט איננו, והגיע הזמן שאפרד.

רז מינץ ז"ל
רז מינץ ז"ל

ואני ממשיכה להחזיק אותך ולא משחררת, ובכלל התכוונתי לכתוב כמה אני אוהבת את הימים שלפני יום הזיכרון, כי הציבור פתוח ומוכן לשמוע את הדמעות שלי, ואני לא צריכה לנזוף בעצמי בכול פעם שהזיכרון מציף ואני רוצה לשתף, כי לאחרים זה עמוס וקשה ונמאס….
ובמקום לספר שאצלי זה לא כל יום יום זיכרון, ויש ימים שאני כל כך עמוסה, שאינך חולף אפילו לשבריר שנייה בראשי, ויום הזיכרון הוא גם בשבילי, האם השכולה (ולא רק בשביל הציבור הרחב), כי אני אוהבת את החיבוק של הציבור, הוא מרפד לי את מגע דקירות החסר, ובתקופה זו יש ממנו בשפע….אז במקום כל זה – אני יושבת וכותבת עליי ועליך ועל מקומך בדירה שלא הכרת, ועדיין אינני מוקפת בחדרי בתמונות שלך (אל תדאג, זה יגיע), והשאלה הגדולה – מה יהיה ביום הזיכרון אחרי בית העלמין – לא מרפה. חבריך נהגו תמיד לבוא לביתי, מעין פגישת מחזור. ומה יהיה עכשיו?
השאלה הזו הולכת איתי זמן ממושך, מאז שבחרתי לעבור לעיר אחרת.
מי היה מעלה בדעתו ששיקול במעבר דירה קשור ביום זיכרון ובימי אזכרות?

והחלטתי להזמין את חבריך לכאן, לדירה החדשה, כדי לעזור לי לייצר בה אווירז!

רז מינץ ז"ל
רז מינץ ז"ל

ביום הזיכרון הראשון לנפילתך כתבתי:
" אמרו לי: "שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה"
רז, יקירי, כל כך הרבה דברים לא השתנו:
השמש זורחת כל בוקר, והיא מחממת ונעימה,
הפרחים בחוץ בִּתקופה זו של השנה ממלאים את הלב בצבעים,
הצגה טובה בהחלט מצליחה לרתק אותי,
אני נהנית להיכנס לכיתה וללמד,
אוהבת לקנות בגד חדש,
כל כך הרבה דברים נשארו אותו דבר!!!!
אל תאמין אם יגידו לך שהכל השתנה".

ביום הזיכרון הזה אני יודעת שהכול השתנה, רק מותך נשאר קבוע.

סמ"ר רז מינץ ז"ל מקרית מוצקין, בנם של אורה ויואב, אח לגיא, גל ואור, נפל בליל שבת, י"ז בחשוון תשס"ב (2.11.2001), בעת ששימש מפקד מחסום פתע בין עופרה לבית אל. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין צור שלום. בן 19 במותו. אתר ההנצחה: אתרז

בדוק גם

‏טלי דולב ז"ל | צילום מתוך אלבום הזיכרון

היא הייתה בת 18

טלי דולב מקרית ביאליק הייתה חיילת כשטבעה למוות בכנרת לפני 30 שנה, כשניסתה להציל חברה מטביעה. היא הותירה הורים ואחות. אחות נוספת נולדה לאחר מותה. טלי נטמנה בחלקה הצבאית בחיפה, לצד החברה אותה ניסתה להציל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *