שיר הסירים

"במילה אחת: ואוו"
פוקאצ'ות בליווי ממרחים מקומיים, "ביאנלה צילום: שף עובדיה

מסעדת "ביאנלה" – ג'וליס

אם לא הייתי יורד מרכב עם לוחית צהובה, היה נדמה לי שאני בכפר באיטליה או בדרום צרפת, דלתות תכולות לחשו לי קצת צרפת, אך טאבון איטלקי רחב ידיים שקיבל את פני דייק את הדילמה, איטליה!

אז למי שלא הבין, קמנו בשישי בבוקר ושמנו פעמינו ל״ביאנלה״ בג׳וליס, שנפתחה לפני כחודש.

שמו של המקום תפס את עיניי רבות בשבועות האחרונים. האנשים שמאחוריו צדים את תשומת ליבי זה שנים של פעילות קולינארית.

פיצה עם שמן שית, זעתר וגבינה צילום: שף עובדיה

מבנה האבן בן מאות השנים, ששוכן צמוד ל"מנזול" (אורחן) הנטוש של ג׳וליס, קטן וחמים, הכל מעוטר בענתיקות מקומיות, ובנגיעות של ריהוט צבעוני ומזמין.

סנייה עמאר, בעלת המקום, למדה טבחות לאחר נישואיה במכללת "רימונים", התמחתה אצל מספר מסעדנים מובילים בצפון, וחיפשה מה לעשות שתהיה גדולה.

קרובי משפחה שפתחו סניף של רשת בתי קפה גדולה בירכא פנו אליה לעזרה, אך עד מהרה הבינה שהיא רוצה לעשות משהו הרבה יותר יצירתי ומלא אהבה.

כשעזבה את בית הקפה הלכה לעבוד קצת עם נוער בסיכון, ובמקביל הפיקה מביתה אירועי בוטיק, בזמן הזה הרבתה להתמחות בבצקים, והתבייתה על אהבתה לבצק ולטאבון.

כשהבינה שאין אף מקום בילוי בכפר ובאזור, החליטה לפתוח את הביאנלה הקטנה שלה, שפתוחה שישה ימים בשבוע (למעט שלישי).

יום אחד לפני כשבוע העלתה פוסט בפייסבוק, באמצע היום, ״סליחה, נגמר הבצק, נשוב להגיש מחר״.

זה הרגע שבו החלטתי לעלות דחוף לבדוק מה הסיפור.

בגלל שהגענו מוקדם בבוקר, דגמנו את ארוחת הבוקר של המקום, שמבוססת גם היא על הטאבון.

כמי שניצח לא פעם על פתיחת מסעדה מקומית, למדתי על בשרי מה זה למכור קרח לאסקימואים, סניה עושה את זה בדרך מכובדת וראויה להערצה.

לשולחן הוגשו שתי פוקאצ’ות לוהטות עם קרום פריך ישירות מהטאבון.

אין צל של ספק שנאפו מיד לכבודנו ולא עמדו דקה בשום מקום.

שישה קוקוטים קטנים הכילו כל אחד ממרח מקומי, עם DNA מובהק של הגליל. כדור לאבנה בשמן זית וזעתר (תכף נתעכב על הזעתר) בשר חציל קלוי, ממרח עגבניות מיובשות, סלט סלק קטן ומוקפד. אחד הכלים היה מלא אך ורק זעתר, אבל חברים, שום דבר בו לא היה דומה לזעתר קלוי, סניה קנתה אותו מבת משפחה מבוגרת, או שהתקינה אותו בהרבה הקפדה ואהבה, שומשום קלוי, עלי אזוב יבשים, קצת מלח, קצת סומק, והכל כתוש ידנית בצורה מדהימה.

לבחירה לקחנו שתי מנות ביצה, היא חביתת עשבי תיבול, ואני ביצה בנוסח ביאנלה = שתי ביצי עיין על ירקות קלויים בטאבון, מנה שכל כך מזכירה את בית סבתא.

ואם כבר בית סבתא, אז בצד, במקום עוד סלט בתי קפה נדוש, הוגשה צלחת ירקות שנפרסו הרגע בגסות, עגבנייה, בצל, גמבות ופלפל חריף. כייף גדול בארוחת בוקר.

ולקינוח: מלבי. צילום: שף עובדיה

משנחשפנו במשימתנו החשאית הקשה, נשלחו לשולחן עוד שתי פיצות מהתפריט, אחת ״מרינרה״ עם שום קונפי ועלי בזיליקום טריים, והשנייה רק עם זעתר, שמן זית וגבינה לבנה קשה מעליה. (כמדומני ברינזה)

תקשיבו חברים, לא סתם לקח לה שנים של משחקים בבצק להגיע לרמה הזאת. הטעם, המרקם, הקראסט, במילה אחת, וואו.

לקינוח הוגש מלבי קטן ונעים, עם פיקות יער וקראמבל נעים ופריך, לצד מקינטה קטנה של קפה מקומי.

בתכל'ס

תמורה למחיר – זול בצורה לא הגיונית, נזפתי, הבטיחה שזה רק לתקופת ההרצה – רוצו לנצל.

איכות  האוכל – טעים וטרי בצורה לא רגילה.

שירות – משפחתי, צנוע ונעים.

אווירה – מתלבט בין איטליה לפרובנס

לקחת הביתה – פיצה לילדים

בדוק גם

תת אלוף מוניר עאמר יובא מחר למנוחות

המשטרה נערכה לקראת הלוויתו של תת אלוף מוניר עאמר ז"ל שתיערך מחר (ראשון) בשעה 12:00 …

תגובה אחת

  1. בתור תושב כפר ג'וליס, לא טעית בכלל, אף זכית בגדול להיות בביאנלה, מסעדה כזאת מאוד מאוד מיוחדת והמיוחד, שהאוכל בא מהלב ומוגש טרי היישר מהטאבון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *