יום שבת , מאי 25 2019
בית / גליל מערבי / הכוח הנשי: לא יעצרו אותנו
לתבוע את זכותנו במרחב הציבורי מימין למאל: עקירב, שמחון, גולדשטיין, שאלתיאל הלוי ועבאס | צילום: אדריאן הרבשטיין
לתבוע את זכותנו במרחב הציבורי מימין למאל: עקירב, שמחון, גולדשטיין, שאלתיאל הלוי ועבאס | צילום: אדריאן הרבשטיין

הכוח הנשי: לא יעצרו אותנו

לרגל יום האישה הבינלאומי כינסנו חמש נשים מצליחות ומובילות מהגליל המערבי לשיחה גלויה על מעמדן של נשים על סף שנת 2020 במערכת החינוך, בתעשייה, בפוליטיקה, באקדמיה, בתוך המשפחה ובכלל. איך ממגרים אלימות נגד נשים, איך הן הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית ומי הן הנשים שמעוררות בהן השראה. המסקנה: עשינו דרך, אבל עוד לא הגענו  אל היעד

קבוצת פיתוח של האו"ם העוסקת בענייני מגדר גיבשה לאחרונה תוכנית שעליה חתמו כ-20 מדינות והיא מפרטת כיצד על המדינות להיערך כדי להגיע ליעד השוויון בין המינים עד שנת 2030 מבחינות תעסוקה, פוליטיקה וכל תחומי החיים. המידע בדוח שהתפרסם יאפשר לארגוני נשים, פוליטיקאים ומדינאים להתוות סדר יום שיאפשר את השגת היעד. התכנית מראה עד כמה שוויון מגדרי חשוב למדינות המשתתפות ומסביר כיצד ניתן לגשר על הפערים הקיימים., אבל עד שזה יקרה, ימשיכו כנראה נשים רבות בישראל ובעולם כולו להיאבק על מקומן ועל זכותן להיות שוות בין שווים.

את העניין הזה ועניינים נוספים הקשורים למעמדן של נשים ביקשנו לבדוק עם חמש נשים, כולן מצליחות בתחומן והן תושבות האזור: מנהלת מחוז הצפון במשרד החינוך, ד"ר אורנה שמחון מאבן מנחם. ראש החטיבה למדעי המדינה ומרצה בכירה במכללה האקדמית גליל מערבי, ד"ר אסנת עקירב מכפר ורדים. סגנית ראש המכללה האקדמית הערבית בחיפה ומרצה באקדמית גליל מערבי, ד"ר רנדה עבאס מנהריה. ראש המועצה התעשייתית מגדל תפן ומי ששימשה מנכ"לית המשרד לפיתוח הנגב והגליל, סיגל שאלתיאל הלוי מנהריה, וסגנית ראש עיריית עכו, שרי גולדשטיין.

שאלתיאל הלוי (51), שהייתה האישה הראשונה שכיהנה כמנכ"לית של משרד ממשלתי, התחילה את דרכה דווקא בתחום התעשייה כשעבדה במפעל "זוגלובק": "לפני כ-15 שנה", היא מספרת, "תחום התעשייה היה שמור לגברים בלבד. היחס כלפי נשים היה מזלזל ומלא בוז בסגנון: 'מה את בכלל עושה כאן', או 'מה את מבינה', אני הייתי מאלה שלא חששו להתייצב מולם ולהוכיח שאני כן יודעת וכן מבינה, מה שהוכיח שהם החלשים ולא אני".

שוויון מוחלט. ד"ר עקירב | צילום: אדריאן הרבשטיין
שוויון מוחלט. ד"ר עקירב | צילום: אדריאן הרבשטיין

ד"ר עקירב (52), גדלה בבאר שבע ועוד בהיותה ילדה הבינה שהשכלה היא הדרך למצוא את מקומה בעולם הגברי שאליו נולדה וגדלה: "כמו שידעתי שאני רוצה ללמוד ולהתפתח", היא אומרת, "ידעתי שאני רוצה להיות אימא. בגיל 30 ילדתי את הבן הבכור ועד גיל 35 כבר הייתי אימא לארבעה בנים וגם עשיתי את הדוקטורט שלי. אני זוכרת שאחד המרצים שלי אמר לי בשעתו: 'את כל הזמן בהיריון' – אמירה שהייתה אולי נכונה בשנים ההן שבהן ילדתי את הבנים בצמוד זה לזה ובכל זאת, היה בה משהו מאוד סקסיסטי. מגבר אחר שמעתי את המשפט: 'לא כל אחד חייב לעשות דוקטורט'. בעיניי זה הרגיש כאילו תויגתי בתוך מסגרת שמורכבת מגברים שמשדרים מה מקובל ומה לא. היום, כשאני כבר משמשת מנטורית לנשים צעירות, אני מבינה שהצלחתי, בסביבה שלי לא באמת היה מי שיעודד וידחוף בשעתו. מנגד, אני נמצאת לצד הסטודנטיות שלי כדי לעודד אותן, כדי לגרום להן להאמין בעצמן וביכולות שלהן".

איך עשית את זה

ד"ר רנדה עבאס (47), נולדה בכפר יאסיף ולאחר שנישאה עברה להתגורר בג'וליס, היא אם לשלוש בנות ונחשבת לאישה הדרוזית הראשונה שסיימה תואר שלישי באוניברסיטת בר אילן: "הוכחתי לכל הבנות במגזר שלי ובכלל –  שאפשר. בשלב מוקדם בחיי הבנתי שאני צריכה לעזור לעצמי והתגברתי על קודים שהוכתבו על ידי סביבה פטריארכלית ודחפתי את עצמי קדימה, היום – כמו אסנת, אני זאת שדוחפת בנות צעירות קדימה. לא פעם אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות נפש עם סטודנטיות שלי, שגדלו בסביבה דומה לזו שבה גדלתי אני והן שואלות אותי: 'איך עשית את זה'. השאלה מאוד מובנת לי כי הן, כמוני מתמודדות עם חסמים חברתיים, דתיים, תרבותיים פוליטיים וחברתיים. מצד אחד, אנחנו מחויבות לקודים של החברה הדרוזית, מצד שני, אסור לנו לשכוח שבראש ובראשונה אנחנו מחויבות לעצמנו ולכן, הדרך לפרוץ את תקרת הזכוכית היא באמצעות השכלה".

דחפתי את עצמי קדימה. ד"ר רנדה עבאס | צילום: אדריאן הרבשטיין
דחפתי את עצמי קדימה. ד"ר רנדה עבאס | צילום: אדריאן הרבשטיין

שרי גולדשטיין (60), החלה את דרה כיועצת ראש העיר למעמד האישה. בהדרגה, ייסדה וניהלה קבוצות העצמה לנשים בהן דנו, בין היתר, כיצד לדרבן נשים להצטרף לפוליטיקה ולקחת בה חלק פעיל. בשלב מסוים, מינה אותה ראש העיר, שמעון לנקרי לתפקיד יו"ר הנהלת המתנ"סים ומעמדה זו לקחה היא על עצמה את המשימה לשלב נשים בעמדות מפתח בעיר. לאחרונה מונתה גולדשטיין לתפקיד סגנית ראש העיר בתואר: "היה לי ברור שבקונסטלציה הנוכחית בעיר, לא אוכל לקבל תפקיד של סגנית בשכר ולכן, בחרתי לקבל את שהוצע לי. במקביל אני אחראית על האגף לשוויון מגדרי בעירייה ומחזיקה בתיק איכות הסביבה".

בשלב הזה מתערבת עקירב בשיחה ומוחה: "הנה הבעיה, עד שנשים כבר מגיעות לפוליטיקה ולתפקיד חשוב, הן "מסתפקות" בתפקיד שמעניק להן תואר, אבל לא שכר. אנחנו צריכות להיות אלה שאומרות: 'עד כאן, מגיע לנו ולכן, נעמוד על זכותנו להשתלב".

גולדשטיין ממהרת להסכים איתה, אך מסבירה: "במעמד המינוי, בחרתי להיות מציאותית. רציתי להשפיע, היה לי ברור שזה לא יהיה כרגע בשכר – ולכן קיבלתי את ההצעה".

עושים בגרות במגדר

הצלע החמישית בדיון הזה ומי שלמעשה הובילה אותו, היא ד"ר אורנה שמחון, אם לשניים שגדלה במושב מעונה ומשמשת מזה כ-11 שנים כמנהלת מחוז הצפון של משרד החינוך. את דרכה במערכת החינוך היא התחילה בשורה של תפקידי ניהול עד שהגיעה לתפקיד שבו היא נושאת כיום, במקביל, מזה כשנה וחצי היא משמשת גם כמנכ"לית הטלוויזיה החינוכית ונוטלת חלק במספר גופים וועדות שתכליתם הוא חינוך. אחד היעדים שהיא הציבה לעצמה במסגרת תפקידה, קשור אף הוא למעמדן של נשים: "כשילדה גדלה בבית שבו אימא היא זו שמבשלת, מכבסת, מנקה ובכלל, מציבה את צורכי הבית והילדים לפני הצרכים שלה – זה מה שהיא תספוג, תפקידה של מערכת החינוך היא להסביר לילדה הזאת שהבחירה של אימא שלה תקפה וראויה להערכה ויחד עם זאת, להראות לה שאפשר גם אחרת. כיום, מאפשר משרד החינוך לגשת לבגרות במגדר ובמסגרת הזו ניתנת ההזדמנות לבנים ולבנות לחקור את התחום ולרדת לעומקו. במסגרת תוכניות ממוקדות שלנו שנקראות" "שווה דיבור" ו- "חדר משלכן" אשר עוסקות במגדר, ראינו שנוצרת דינמיקה בתוך קבוצות של בנות, שמחזקות זו את זו על בסיס ערכים משותפים. בבתי הספר החל להתפתח שיח סביב נושא המגדר והיה ברור שחשוב וצריך להעמיק אותו.".

אחד הנושאים החשובים שעולים לדיון לאחרונה בהקשר של נשים, הוא ריבוי מקרי האלימות נגדן. בשנת 2018 נרצחו בישראל 21 נשים ונערות ובהן: יארה איוב מגוש חלב, סילבנה צגאיי מתל אביב , אופירה חיים מתל מונד והרשימה ארוכה וכואבת.

צורך להעמיק את השיח. ד"ר אורנה שמחון | צילום: אדריאן הרבשטיין
צורך להעמיק את השיח. ד"ר אורנה שמחון | צילום: אדריאן הרבשטיין

ד"ר שמחון: "הסטטיסטיקה מבהילה: כ-10 אחוז מכלל הנשים חוות אלימות, במספרים אנחנו מדברות על כ-200.000 נשים, 60 אחוז מתוכן גם גדלו בבית אלים – הנתונים הללו בלתי נתפשים ובלתי מתקבלים על הדעת".

לדעתה של ד"ר עקירב, בתופעת האלימות ניתן יהיה לטפל רק כשנשים ידרשו את המקום המגיע להן במרחב הציבורי: "נשים נוטות לעסוק בתחומים "רכים", כמו חינוך, בריאות, חברה וכד'. לא הרבה מהן מוכנות להתמודד למשל על תחום הביטחון, כך למשל עד שנת 1992 אף אישה לא ישבה בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. כששתי נשים כבר הצליחו להתברג לוועדה: יעל דיין ונעמי חזן, הועברו נושאים ביטחוניים רגישים לדיון בוועדות המשנה. דוגמה נוספת היא וועדות פרס שונות: ברובן ככולן שולט רוב גברי, וכשכבר יש אישה על הבמה, היא תהיה בדרך כלל רק מנחה. ועוד דבר: נתונים סטטיסטיים מצביעים על כך שבקרב הלומדים לתואר ראשון, הרוב תהיינה נשים, בקרב הלומדים לתואר שני יהיו 50-50 אבל כשמגיעים לתואר שלישי, שם כבר קיים רוב גברי ברור. כדוגמה נוספת אומר: כשאישה סובלת מאלימות והיא רוצה להתלונן במשטרה, רוב הסיכויים שהיא תפגוש גבר מהצד השני של השולחן, אז אני אומרת שנשים יקבלו אומץ רק כשהן ילכו במקרה הזה לתחנת משטרה ויפגשו גם גברים וגם נשים בתפקידי מפתח, באופן שהן תוכלנה לבחור עם הן מעדיפות לדבר. המסקנה היא ברורה: רק כשנשים יתבעו את מקומן במרחב הציבורי וייוצר שוויון מגדרי – רק אז נוכל לטפל באלימות".

שאלתיאל – הלוי סבורה שדרושה גם הסברה לנשים באשר הן, כך שיהיה ברור שאלימות המופנית נגדן אינה באשמתן: "מעבר לצורך הברור לתבוע את מקומנו במרחב הציבורי, חשוב שכל אישה שנפגעת מאלימות תבין שהצד הפוגע הוא האשם ולא היא, הבנה של המסר הזה, היא לדעתי הצעד הראשון ליציאה מהמעגל הזה".

ואקום המזמן אלימות

ד"ר עבאס: "בכל הנוגע למגזר הדרוזי שממנו אני באה, אני חושבת שעצם זה שיותר ויותר בנות יוצאות מהמסגרת של הכפר, של החמולה ומוצאות עצמן באקדמיה – זה כבר ראשיתו של תהליך שבמסגרתו הן מעצימות את עצמן. מנגד, בתרבות שלנו יש בעיה נוספת: בעוד הבנות לומדות ומתקדמות, האימהות נותרות מאחור, העולם הטכנולוגי זר להן והקשר שלהן עם הבנות מתערער , מה שיוצר היעדר שיח וואקום שמזמן לתוכו אלימות בתוך המשפחה".

ד"ר שמחון מחזקת את דבריה של עבאס ומסבירה כי לאחרונה נרשמה ירידה דרסטית בילודה במגזר הערבי: "הדברים שלי מתחברים לדבריה של רנדה: בנות ונשים צעירות במגזר הערבי מעדיפות לדחות את הקמת המשפחה כדי לאפשר לעצמן הזדמנות ללמוד ולהתפתח"

"מצד שני", מסכמת עבאס, "החברה שהייתה ועודנה פטריארכלית לוחצת כי הקודים שהיא מכתיבה מחייבים הקמת משפחה וזה מותיר את הנשים הצעירות מבולבלות ולעיתים חסרות אונים".

אם הייתן חברות כנסת, איזה חוק הייתן בוחרות לחוקק כדי לקדם נשים?

עקירב: "בלי לחשוב פעמיים, 50 אחוז נשים בכל מסגרת – חובה"

שמחון: "אני הייתי מחייבת כל רשימה שרצה לכנסת לכלול במסגרתה מספר זהה של גברים ונשים".

גולדשטיין: "דעתי כדעתה של אורנה, שוויון מוחלט בפוליטיקה, אין דרך אחרת".

עבאס: "אני חושבת שאני אסתפק קודם כל בהזדמנות שווה לכל אישה באשר היא בלי הבחנה דתית, חברתית, פוליטית או תרבותית".

הם החלשים, לא אני. סיגל שאלתיאל הלוי | צילום: אדריאן הרבשטיין
הם החלשים, לא אני. סיגל שאלתיאל הלוי | צילום: אדריאן הרבשטיין

לקראת סופו של הדיון המרתק הזה ביקשנו מכל אחת מהנוכחות לנקוב בשמה של אישה שמעוררת בהן השראה:

עבאס נלחמת בדמעות שחונקות את גרונה ומספרת: "קודם כל, הייתי בוחרת באימא שלי ז"ל שנפטרה בהיותה רק בת 54. אמי הייתה אישה דתית שלא הניחה למוסכמות של החברה הדרוזית לעמוד בדרך שלי, היא הייתה הולכת מיד יום ברגל מכפר יאסיף לג'וליס כדי לעזור לי עם הבנות וכדי לאפשר לי לצאת מהבית ולהתפתח לכיוונים שהיו נכונים עבורי. אישה נוספת שהיא כמו אימא עבורי היא אחת המרצות שלי פרופ' דבורה קורט שנלחמה כדי שלא אסתפק בתואר שני, אלא אמשיך גם לתזה".

גולדשטיין: "אני בוחרת בציפי לבני. לבני הצליחה בצמתים ומקומות שהיו שמורים לגברים בלבד ושמרה על צניעות. אני רואה בה דמות ערכית, עמוקה ואמיצה, שבחרה לרדת מהבמה באצילות כשהבינה שהדרך שלה לא זוכה לתמיכת הציבור".

עקירב: אני בוחרת בדונה גרציה, ההיסטוריה זוכרת ומעלה על נס את הרצל, אבל לפניו הייתה דונה גרציה  שחשבה שהעם היהודי צריך מדינה משלו. כשבעלה העשיר נפטר היא השכילה לשמור על כספו ובתחילה ניסתה לרכוש קרקעות בירושלים, משסורבה הפנתה את משאביה לטבריה, קנתה בה קרקעות, שכרה אניות נוסעים והחלה להביא יהודים מאירופה כדי שיתיישבו בהן – זאת ציונות בעיניי. אישה נוספת שאני מבקשת להזכיר הייתה מורה שלי ושמה מרים הכהן, שהייתה קשרית בפלמ"ח ונלחמה על הקמת המדינה וזו עוד נקודה למחשבה: בתקופה שקדמה לקום המדינה נשים נלחמו כתף אל כתף לצד גברים ונטלו חלק פעיל ושווה, אז לא היו הבדלים ולא הייתה הדרה, השאלה: מה קרה לנו מאז".

שמחון: אני אבחר ברונה רמון ז"ל שאיבדה את אחיה, בעלה ובנה ומתוך השכול הנוראי הזה, זקפה קומה והחליטה להנציח את יקיריה דרך החינוך. בזכותה, מאות בתי ספר ועשרות אלפי תלמידים חוקרים היום את תחום החלל".

שאלתיאל הלוי: "התשובה שלי היא מרים פרץ, אם הבנים, גם היא בחרה לקום מתוך השכול והכאב העצום כדי לעשות למען אחרים. מאז היא מחזקת, מעודדת ותורמת לחברה הישראלית. לדעתי האישית היא צריכה לשמש מודל כל אישה".

 

רציתי להשפיע. שרי גולדשטיין | צילום: אדריאן הרבשטיין
רציתי להשפיע. שרי גולדשטיין | צילום: אדריאן הרבשטיין

שיחה על נשים, חזון, העצמה ושוויון הזדמנויות. צפו בסרטון הקצר והקשיבו להן

בדוק גם

ארקדי פומרנץ. צילום עצמי

אני אישית, כגבר, רוצה שתישארו נשים יפות

את הדברים האלה אמר ראש עיריית מעלות-תרשיחא ארקדי פומרנץ באירוע לרגל יום האישה הבינלאומי. פומרנץ אמנם …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *