יום ראשון , מאי 19 2019
בית / גליל מערבי / אנטונשקה הקדושה
רותי פרדס בקונצרט בקמפנו | צילום: באדיבות משפחת תוויאור
רותי פרדס בקונצרט בקמפנו | צילום: באדיבות משפחת תוויאור

אנטונשקה הקדושה

רותי פרדס מהררית שרדה את השואה בזכות ריקוד ובזכות קצין פולני שהבריח אותה מתוך חומות הגטו לכפר בו התגוררו הוריו, שגידלו אותה כנוצרייה קתולית וכנכדה שנולדה לבנם מחוץ לנישואים. בזכותה, לא הותקף הכפר על ידי בעלות הברית ולימים קיבל הקצין את אות "חסיד אומות העולם" מיד ושם. בימים אלה היא שוברת שתיקת ומוציאה מופע בתנועה שמתעד את סיפור חייה.

רותי מספרת את תמונות ילדותה: "הילדה רותי, בת כמעט שנתיים, יוצאת את חומות הגטו עם אמה, אשר הוצבה לעבוד במסבאה ששירתה את הקצונה של האס אס כמבשלת. אפילו בדמיוני לא הצלחתי להבין איך במציאות ההיא ניתנה לאמי האפשרות לעבוד במטבח של מסבאה גרמנית. אמי נראתה אשה צעירה, פולנייה ארית, תמיד עם מעיל מחויט שהסתיר את קווי גזרתה, כובע לבד אופנתי נוטה מעט על פניה, מערפל את עינה השמאלית, בעוד הימנית תרה דרכה אל החצר האחורית של מטבח המסבאה.

רותי פרדס אנטשוקה, רפרודוקציה עליזה רוזן הברמ
רותי פרדס אנטשוקה | רפרודוקציה: עליזה רוזן הברמן

"אני בת השנתיים או פחות, מגלה בחריצי המדרכה 'קלאס', מקפצת מריבוע לריבוע. הגענו. מולנו, כמו משום מקום, נשמעת צעקה דרוכה 'שוב איחרת'. מבטו כמו מטביע את חותמי ואני מחייכת אל הצועק, מתפללת בחושיי הילדותיים כי אדע להמיס את ליבו של המעביד קשוח הפנים, ולפחות להיום אולי יפחית את גזר דינה של אמי ויאפשר לה עוד יום עבודה במטבח. רעש המולת ערבול סירי ענק ערוכים כמו במסדר. דודי מים רותחים והתרוצצות העובדים, ריחות הבישול מסעירים את חושיי ומעוררים את בלוטות הרוק, החך הרעב שלא ידע עדיין להבחין בין רצועות סלמון אדום לבין ביצי קוויאר שחור, מילא את פי ריר והדגיש את רעבוני. "בשלב מסוים אני קולטת כי מעבר לדלת המטבח יש אולם ובו תזמורת ניצבת על במה. אני יוצאת ומתערבלת בהמון האדם. צלילי הסקסופון, מקצב התופים, הכל ביחד, חודר ומהפנט. בלי לדעת כי שם בפנים, בתוך המטבח, לפתע מגלה אמי כי אני כבר לא לידה. מבוהלת, היא מחפשת בכל פינות המטבח, אולי מתחת לשולחנות הארוכים או שמא בתוך הארון, הרי אין סיכוי לחיי ולחייה. באין מענה היא הודפת את דלתות הברזל המפרידות בין המטבח הענק לבין אולמות המסבאה, שם בינות קיטונות עשן הסיגרים, המולת הצחוק, רקיעות מקצביות המלוות נגינתה של התזמורת, במרחבו של מעגל שנוצר על ידי חיילי אס אס גרמנים שתויים המתענגים עם בנות זוגן המהודרות, שם מבחינה בי אימי.

"היא רואה אותי רוקדת במרכז המעגל מוקפת במחיאות כפיים, צוחקת ומחייכת, מקפצת בחינניות טבעית. ההמולה כמו מקבלת מקצב אחיד, והיא כחיה פצועה מוצאת עצמה נסוגה אל מחוץ לבית המרזח. בחוץ לילה וכפור, והיא מבטה דבוק לחלון אשר דרכו היא מוסיפה לראות אותי, מחוללת כמו אין יותר מלחמה. שנים רבות לאחר מכן סיפרה לי אמי על רגעי האימה הללו, איך התלבטה האם תלך ותשאיר אותי שם רוקדת". האירוע הזה היה הרגע בו גמלה בליבה של האם ההחלטה לנסות להציל את בתה. כך התוודעה אל קצין בצבא הפולני, שהיה מוכן לסייע.

לילה אחד, כאשר כולם ישנו, עטפה את הילדה הקטנה עם הבגדים שהיו שם בגטו ומבעד לחומה העבירה אותה לידיו כשהיא יודעת לאן תילקח. הקצין החביא את רותי הקטנה בתוך מעילו הגדול, ועלה עמה לרכבת שחצתה את פולין עד לגבול עם גרמניה, שם גרו הוריו.

רותי פרדס המשפחה שלא שרדה רפרודוקציה עליזה רוזן הברמן
המשפחה שלא שרדה | רפרודוקציה: עליזה רוזן הברמן

"היה שם קצין פולני, שנכנס לגטו, ושם אותי בתוך המקטורן שלו. הוא חצה אתי את הגבול והלך איתי עד לבית ההורים שלו ומסר אותי. הוא אמר להם שאני הבת שלו, אמר שאני ילדה פולנייה. הם קראו לי אנטושקה, וכך גדלתי כילדה קתולית, הם היו מאוד אדוקים, דאגו להטביל אותי. כל התקופה שחייתי אצלם, הם לא ידעו שאני ילדה יהודיה, הם גידלו אותי כילדה פולנייה".

את זוכרת משהו מהחיים שם?
"יש לי זיכרונות טובים. הזוג ששמר עלי היו סבא וסבתא לכל דבר. אני גם יודעת בדיעבד שבסוף המלחמה ולאחר שכבר נלקחתי משם על ידי אמי, העיירה הזאת שרדה את כוחות הברית בזכות העובדה שהם הצילו אותי. כאשר כוחות הברית הגיעו לעיירות האלה, הם השמידו את כל הבתים כנקמה על התנהגותם של הגרמנים והפולנים. אלא שכאשר הגיעו לעיירה הזאת, בשלב שהם כבר הבינו שאני בעצם ילדה יהודייה שניצלה, הם סיפרו על אנטושקה שהם הצילו, ובזכות זה ניצל הכפר. סך הכל הייתי שם כארבע שנים, עד לשחרור של בנות הברית. היום מוצב על גבעה צלב של סנטה אנטושקה (אנטושקה הקדושה), אליו הם עולים אחת לשנה להודות לה על שהצילה אותם".

"בסוף המלחמה אמא שלי מצאה אותי, היא הגיעה לכפר. היא לא יכלה להגיד שאני הבת שלה. היא אמרה שם שהיא אוספת ילדים בני 6, שצריכים ללכת לבית הספר. הם העלו אותי על העגלה ולקחו אותי לוורשה. אז גם התברר לי שרק אמי נותרה ממשפחתה בחיים. אחותה ובעלה נרצחו על ידי הפולנים אחרי שכבר יצאו מהגטו. האם הצליחה לברוח.

"אבי לא היה בגטו עם אמי, הם הופרדו בתחילת המלחמה, כאשר אמי עדיין הייתה בהריון איתי. ידוע שהוא שרד את המלחמה, אך באשר לשאר הפרטים אני מעדיפה לא להרחיב".

אמה של רותי מחליטה לעלות לארץ ורותי נשלחת לקיבוץ נגבה, שם הייתה לה משפחה מאמצת וחברת ילדים, אלא שבמלחמת השחרור הקיבוץ פונה לגבעת ברנר ומשם להרצליה ואביה המאמץ נפל במלחמה. "ושוב אני חווה אובדן. במצטבר שמונה אבות שלי נעלמו מחיי. האם המאמצת נותרה אלמנה עצובה, והיה קשה. כל כך הרבה אובדנים. היום כשמשהו אובד לי אני ממש נחרדת".

הילדה הקתולית

"הסיפור המעניין הוא שאמא שלי הצליחה לאתר את האיש המיוחד הזה שהציל אותי, ודאגה להביא אותו לארץ שיקבל אות חסיד אומות העולם. היא איתרה אותו ומצאה איש שלא נישא מעולם, לא הקים משפחה, צנוע וכחוש, ללא שיניים, נחבא אל הכלים, לא ביקש כלום. בתוך המקטורן שלו היא מצאה שהוא מחזיק כל החיים את התמונה של אנטושקה ולא נפרד ממנה. כשהיה כאן, אמא הכינה לו מזוודה עם בגדים חדשים ועוד כמה דברים, אך כשהוא נסע, השאיר הכל כאן, לא לקח כלום. אדם טוב. רק אחר כך הבנו באיזו סכנה הוא חי כל הזמן הזה. בטקס מרגש ומרשים מאוד ב'יד ושם' קיבל את אות "חסיד אומות העולם". אמא המשיכה לאחר מכן לשמור על קשר אתו במכתבים עוד זמן מה, וגם הייתה שולחת לו כסף".

רותי וג'ו פרדס | רפרודוקציה: אלכס הובר
רותי וג'ו פרדס | רפרודוקציה: אלכס הובר

איך ממשיכים אחרי כל זה?
"בניתי משפחה, בעל, ילדים, גם אמי. יש לי אח צעיר ממני ב-15 שנה, אנחנו מאוד קשורים. אני עצמי למדתי פסיכולוגיה ותואר שני בפסיכותרפיה. מטפלת בתנועה ופסיכותרפיסטית, יו"ר לשעבר וממייסדות האיגוד הישראלי לתרפיה באמנויות".

רותי פרדס התגוררה עם בעלה ג'ו – סיפור של אהבה ממבט ראשון שנמשך שלושה עשורים – ביישוב הררית שעל רכס יודפת. בביתה הקימה את "לנוע" – מרכז לתרפיה בתנועה המקיים סדנאות. ג'ו אדריכל ותיק, בוגר האסכולה הצרפתית, הגשים את חלומותיו בתכנון ביתם בהררית. בית המשקיף לנוף המרהיב של בקעת בית נטופה. בית שנבנה מאהבה.

בביתה הקסום בגליל היא אספה במשך השנים תמונות, מסמכים ועדויות מוקלטות שסייעו לה בהרכבת הפאזל המשפחתי המצמרר. היום, בשנות ה-70 לחייה, רותי שוברת את השתיקה ומספרת את סיפור חייה שלה במופע בתנועה. "זה דבר מופלא. הסיפור שלי כבר מקבל 'כנפיים' משלו".

ג'ו הולך לעולמו ורותי חוזרת לעיירה באותו היום

זה היה עד לפני שנתיים כאשר ג'ו חלה והותיר את רותי עם הזכרונות והתכניות לחזור עם סיפורה לעיירה ברבות השנים, חזרה לבקר בכפר הקטן בפולין, שם נערך לכבודה קונצרט. "הקומפוזיטור והמלחין יצחק תוויאור ראה את המופע שלי ומאד מאד התרגש. הוא בא אלינו והציע את הרעיון לערוך קונצרט בקמפנו – מחווה לכבוד 75 שנה להצלתה של "אנטושקה הקדושה".

"הוא יצר דרכי קשר עם מאצ'ק, דור רביעי לאיש שהציל אותי, התברר שמאצ'ק הוא ראש הכפר קליני וסגן ראש העיר קמפנו. עיריית המחוז נענתה בהתרגשות והזמינה מקהלה מהארץ ומקהלה מפולין ותזמורת מגרמניה.

תוויאור הכין בהתנדבות את המקהלות לבצע את יצירתו על פי חזון העצמות היבשות של יחזקאל וסוכם שאני ארקוד ואכין את ילדי פולין בריקוד על רקע שירת  הסימפוניה התשיעית של בטהובן.

ביום בו יצאה לקונצרט היה בעלה ג'ו על ערש דווי. הוא הלך לעולמו, היא הספיקה להיפרד ובעצב רב עלתה על המטוס, נחתה בפולין ופתחה את אירועי הפסטיבל בכיכר העיר כשהיא רוקדת ריקודי עם ישראלים.

עם חזרתה מהמסע, נפרדה סופית מג'ו, שבטרם מותו ציווה לשרוף את גופתו ואת האפר לפזר בינות לעצים הרבים בגינת ביתם האהוב.

בתיאטרון העירוני העלתה את מופע סיפור חייה והפעם שזרה בו גם את זכרו של בעלה ג'ו, שלא זכה לראות את רגעי השיא של הסיפור שלה.

בדוק גם

שואפת רק לטוב. עמירה גצוב (צילום: רותם כבסה)

"אבי הציל את חיי"

עמירה גצוב, ניצולת שואה מקיבוץ אילון, תדליק השנה משואה בטקס בלוחמי הגטאות. בראיון מרגש היא מגוללת את סיפור הישרדותה ותקומתה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *