ג'ניה קורטוביץ נולדה בשנת 1938 בעיירה אוסטלנקו בפולין. היא הייתה בת כשנתיים כשפרצה מלחמת העולם השנייה ואת המידע המועט שהיא יודעת על משפחתה, ליקטה מקרובי משפחה שהצליחו לשרוד את השואה. כך למדה, שהוריה, ישעיהו ורייזל, היו עניים מאוד. אביה היה עובר מעיירה לעיירה ומוכר את מרכולתו בעגלה, ואמה הייתה תופרת.
היא הייתה הילדה השלישית, לאחר בן ובת ולמשפחה היה בן זקונים נוסף. באותו היום, בו הופרדה ממשפחתה, הפציצו הגרמנים את נתיב הבריחה מהעיר. ההפצצה שהחלה פתאום, ללא כל התרעה, גרמה לאנשים להתפזר לכל עבר, בניסיון להימלט לכיוון רוסיה. כשהחלה ההפצצה, לקח אותה אביה על ידיו ואמה, שהייתה בהריון, ברחה עם שלושת אחיה וסבתה לכיוון אחר. בדרכם לכיוון רוסיה, עצרו חיילי הצבא האדום את קורטוביץ וגייסו את אביה, בו במקום לצבא האדום. "החייל העיף מבט ואמר: 'עכשיו אתה בא איתנו, בפקודה, מעכשיו אתה חייל בצבא האדום'.
ישעיהו הביט בו בתימהון, ליבו החל לפעום במהירות ופיו נפער. 'עכשיו? אני? יש לי עוד שלושה ילדים, אני לא יודע איפה הם ואיפה אשתי. ומה אעשה עם התינוקת?"'דוואי, דוואי', סינן לעברו חייל צעיר, 'מהר, יש פה כרכרה, זרוק את הילדה פנימה ובוא איתנו, עכשיו'. 'אלוהים תעזור', התפלל ישעיהו…. הוא הוציא מכיסו את חצי כיכר הלחם השחור שלקח לדרך והראה אותו לעגלון. עיני הגוי נצצו בהבנה ובשמחה. הוא הניד בראשו לאות הן".
קורטוביץ נשארה עם העגלון ואביה גויס לצבא האדום. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו, והיא כבת שנתיים. מאוחר יותר, כשהסתיימה ההפגזה, חזרה דודתה חסיה יחד עם שלושת ילדיה לחפש את שאר המשפחה. בנה, בוריס, הוא שזיהה את המעיל האדום של קורטוביץ ולקח אותה מהעגלון. עד שנת 1944 החזיקה הדודה חסיה באחייניתה, לאחר שבנה בן השנה נפטר מרעב. "לא היה מה לאכול", מספרת קורטוביץ, "היינו מבקשים קצת אוכל, רצנו ממקום למקום, היינו פליטים, פה הייתה מלחמה, שם מלחמה, הגטאות באמצע ואנחנו רצנו ממקום למקום".
הסיפור המלא יתפרסם ביום שישי הקרוב ב:"הד הקריות".
