אורה זק, אלמנתו של ראש העירייה המיתולוגי של קרית ביאליק דני זק, נבחרה לאחרונה למקום של כבוד ברשימתו של ראש העירייה הנוכחי אלי דוקורסקי, והיא נועלת את הרשימה במקום ה-15. כמי שליוותה את בעלה בקריירה הפוליטית שנמשכה יותר משני עשורים ואף ניסתה להתמודד בעצמה, אז כן, הפוליטיקה לא זרה לה, אבל יחד עם זאת היא לא חושבת שתכהן כחברת מועצה בקדנציה הבאה.
קליק בתחנת הרכבת
זק, בת 77, אם לחמישה, בהם צחי שנהרג בעת שירותו הצבאי, וסבתא ל-16 נכדים, נולדה בחדרה שבפלסטינה וגדלה בפרדס חנה~כרכור כבת אמצעית לאחות גדולה ואח צעיר. "זה נחשב יפה להיות שלושה ילדים במשפחה באותה תקופה", היא אומרת, "כי המצב הכלכלי היה קשה ואנשים לא ילדו כל כך הרבה ילדים, בעיקר האשכנזים שהגיעו לארץ ללא סבתא וסבא". הוריה הגיעו כחלוצים צעירים בתחילת המאה ה-20, אמה ממולדביה ואביה מרומניה, ועבדו בפרדס. במהלך השנים, התחיל אביה מאיר דוגרי לעבוד כפועל בניין ולימים הפך לקבלן מאוד גדול בארץ, שבנה הרבה בתל אביב בשנותיה הראשונות של העיר.
גם אמה וגם אביה הגיעו לארץ במסגרת הכשרה של תנועות הנוער ונפגשו בישראל. "מדי ערב לאחר העבודה, אבא היה הולך עם חברים לגן שמואל, שם היתה תחנת רכבת. כל יום, לפנות ערב, היתה מגיעה רכבת מתל אביב לחיפה והם היו הולכים לראות אם הגיעו חלוצות צעירות, שהגיעו ללמוד במשק הפועלות. "באחד הימים, אמא שלי ירדה מהרכבת ואבא שלי התלבש עליה. נוצר ביניהם קליק ואחרי כמה חודשים הם נישאו והקימו משפחה".
זק גדלה בשכונת תל שלום, שבין פרדס חנה לכרכור. עד כיתה ד' למדה בפרדס חנה ולאחר מכן עברה ללמוד בבית הספר בכרכור, שם פגשה את מי שלימים הפך לבעלה, דני זק. "הייתי בכיתה ד' והוא בכיתה ו'. זו היתה אהבה ממבט ראשון. שבע שנים היינו חברים והתחתנו כשהייתי בת 17 וחצי".
בני הזוג סיימו לימודים בסמינר למורים בהדסים. בסיום הלימודים זק נבחר לכהן כמנהל של בית ספר חדש והמשיך לנהל בתי ספר במקומות שונים במשך 27 שנים. בשנת 1962 קיבל לפתוח את שנת הלימודים כמנהל בית הספר צור שלום בקרית ביאליק.
"גרנו בקרית אליעזר, עד שיום אחד הציעו לדני לנהל בית ספר חדש בצור שלום. באנו לקרית ביאליק, הסתכלנו על הקריה והיא מצאה חן בעינינו. מספר חודשים היינו נוסעים יום יום מחיפה לקרית ביאליק ובמקביל חיפשנו בית עד שמצאנו". כשהתמקמו בני הזוג בקרית ביאליק, כבר היו הורים לשני ילדים, שלושה נוספים נולדו להם בקרית ביאליק. זק עסקה בחינוך במשך 32 שנים, תחילה בהוראה ואחר כך ניהלה את בתי הספר ביאליק וקדימה בעיר. פתאום דפיקה בדלת
ב-11 באוגוסט 1981 נפל בנם צחי בעת שירותו הצבאי. למרות שעברו 32 שנים, זק זוכרת את אותו הלילה כאילו קרה אתמול. "זה היה ביום שישי, בשעה ארבע לפנות בוקר דפקו בדלת. התעוררנו בבהלה ושאלנו מי דופק בדלת. שנינו היינו עדיין אנשי חינוך. מעבר לדלת שאלו אם אנחנו משפחת זק ואמרו שהם מקצין העיר. באותו רגע חשכו עיני, אך קיווינו שלא קרה הנורא מכל. פתחנו את הדלת והחיילים אמרו לדני ולי שהם הגיעו לקחת אותנו אל בית החולים כי צחי נפצע קשה. דני שאל אם הוא חי והם אמרו שהוא עדיין חי, אבל פצוע מאוד קשה. היינו בבית עם שתי הבנות הקטנות, לקחנו אותן לגיסתי ונסענו אל בית החולים בלינסון".
צחי זק שירת בסיירת צנחנים ונפצע אנושות בזמן שחזר מתרגיל לחילוץ בני ערובה, שהתקיים בכפר הירוק לאחר שמחבלים פרצו לבית ילדים במשגב עם. במהלך הניסיון לחילוץ בני הערובה נהרגו שלושה: ילד, מבוגר וחייל. "כשחזרו מהתרגיל, מרחק קטן של קילומטרים ספורים משם, המשאית שנסעו בה לא נסגרה היטב מאחור. צחי, שהיה ילד אחראי ותמיד נשאר אחרון כדי לבדוק שלא נשאר ציוד בשטח, עלה אחרון ונשען על הדלת בצידה הפנימי. הם הספיקו לנסוע כמה דקות, הדלת נפתחה וצחי נפל וקיבל מכה חזקה מאוד בגזע המוח. זה כבר היה מוות. אמנם הוא המשיך לנשום, אבל ברגע שגזע המוח מקבל מכה חזקה, אין יותר שום סיכוי לחיות. הגיעו לקחת אותנו אל בית החולים בלינסון, כי ידעו שזה עניין של כמה שעות. כשנכנסנו אל בית החולים, הוא היה בחיים, אבל המוח היה פגוע לגמרי והרופאים אמרו לנו שהוא לא יהיה אפילו צמח, שזה הסוף. הוא נלחם עוד חמש יממות, כשאנחנו כל הזמן לצידו ונפטר".
32 שנים של כאב
מאז כבר 32 שנה שאורה זק נושאת את הכאב על אובדן בנה. "זו שאלה קשה איך מתמודדים עם אובדן של ילד. בוכים כל יום וכל רגע, אבל חיים בשביל הילדים הנוספים והם נותנים את הכוח. הבת הקטנה שלנו, יעל, היתה רק בת 13 כשצחי נהרג, וכשיצאנו מהבית ללוויה, כבר אחרי ששוחחנו בינינו שצריך להמשיך לחיות בשביל הילדים, היא אמרה לנו: 'תהיו חזקים בשבילנו ואנחנו נהיה חזקים בשבילכם'. שנים שאני הולכת עם המשפט הזה שנחרת במוחי. היא בעצמה, רק עכשיו, אחרי 32 שנים, הצליחה לכתוב את מה שהיא חוותה, את הרגשות שלה ואת כל מה שעבר עליה אז. לפני יום הזיכרון האחרון היא כתבה את הדברים והעלתה אותם לפייסבוק, כדי שהחברים שלה יקראו מה היא חוותה. אנחנו המשכנו לחיות, כי יש לנו עוד ילדים שהיו צריכים את ההורים שלהם. ביחד חיזקנו אחד את השני, אנחנו אותם והם אותנו, אבל קשה מאוד לחיות עם אובדן של ילד,
הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לבנאדם. הרבה פעמים שומעים מהורים שאומרים שהלוואי והיו הולכים במקום הילד. אדם נוסף שאמר לנו את הדברים האלה, היה האבא של החברה שהייתה לצחי כשנהרג". היא מדברת כל הזמן בלשון רבים, כאילו דני, שהלך לעולמו לפני ארבע שנים, נמצא ממש לידה. "זה נכון שאני מדברת כל הזמן כאילו דני עדיין חי", היא אומרת, "גם אני וגם דני, תמיד דיברנו בלשון רבים, לא רק אני ואני ואני כל הזמן. אצלנו זה אף פעם לא היה, כך היינו וזה נשאר גם אחרי שנפטר. זה לא שאני לא ריאלית, אני יודעת שהוא לא פה, רק היום ביקרתי אותו בביתו הקבוע".
להמשך הכתבה הקליקו על המהדורה הדיגיטלית של "הד הקריות"
