בדיוק שנה אחרי שנפרדה מתפקידה כמנהלת השיווק של הקריון, אחרי 15 שנים שכללו תפקידי מפתח, מתפנה נועה לוי-גונן כדי לסכם את השנה האחרונה שעברה עליה. מסתבר שהיא לקחה את השנה האחרונה ברצינות ובאומץ רב והצליחה להסתכל לעצמה בעיניים. התוצאה לא איחרה לבוא ולפני כארבעה חודשים היא פתחה, יחד עם חברת ילדות, קונספט מיוחד: מרכז לשיעורים פרטיים בקרית מוצקין עם אג'נדה מאחוריו.
אבל זה לא העיקר. מעבר לחזות המצודדת שהיא מציגה בגיל 43 (ותרמו לכך גם תשעת הקילוגרמים שהשילה בשנה האחרונה), היא אחרת, מודעת יותר, פחות ביקורתית כלפי עצמה ומפוכחת יותר ובעיקר יש לה חזון, הן אישי והן עסקי.
ארוחת צהריים עם אמא
לוי-גונן החלה את דרכה המקצועית לפני 22 שנים ככתבת חברה במקומון "ערי המפרץ", בזמן שהייתה סטודנטית להיסטוריה וספרות באוניברסיטת חיפה. משם המשיכה לתפקידים אחרים, ביניהם תקציבאית במשרד פרסום, מנהלת שיווק בקאנטרי גלי גיל, מנהלת קשרי לקוחות בהולמס פלייס, מנהלת פיתוח עסקי במלון חוף התמרים ואז מנהלת שיווק בקריון. בהיותה כתבת במקומון, הכירה את שחקן הכדורגל האטרקטיבי דאז שגיא גונן, לאחר שנשלחה לראיין אותו לעיתון.
מאז השניים הספיקו להינשא, להקים סוכנות ביטוח משגשגת, ללדת שני ילדים, אור (15) ורוני (10), ולתחזק תדמית זוהרת במיוחד. בערב ראש השנה אשתקד, לאחר שש שנים בתפקיד, נפרדה מהקריון ולמרבה הפלא, החודשים עברו ולוי-גונן לא הכריזה על תפקיד חדש.
"במשך שנים הייתי תוצר קרייתי שגדל כאן ועשה הרבה תפקידים בקריות", היא אומרת, "ואז יום אחד אני קמה בבוקר ואני לא באמת יודעת מה אני רוצה לעשות. יש לי ילד בן 15 ופתאום אני קולטת שמעולם לא אכלתי צהריים עם הילדים שלי. 15 שנים אני מג'וב לגוב, לא היתה לי דקה אוויר, גם אם עזבתי תפקיד, אחרי חודש התחלתי תפקיד אחר. הטירוף שלי להשיג ג'וב אחרי ג'וב ובין לבין ללדת ילדים. אני חושבת שאני אמא טובה אבל מעודי לא אכלתי צהריים בבית, דבר פשוט. חופשות לידה, אחרי חודשיים וחצי חזרתי לעבודה, מעולם לא היו לי שלושה חודשים. המבער הפנימי הזה שדחף אותי, לא ידעתי מאיפה הוא נובע. שאלתי את עצמי אם זה טוב או רע, אם זה לא נורא".
ואז יום אחד לוי-גונן הבינה, שעם כל הקושי היא צריכה לעצור ולחשוב. חייבת את זה לעצמה. "אנחנו פוגשים מלא אנשים בחיים. יש אנשים שנועדו ללמד אותך שיעור על החיים שלך, יש אנשים שאתה מלמד אותם שיעור, יש אנשים שנשארים ויש שעוזבים. לאנשים יש מלא צבעים. ישבתי עם עצמי וכתבתי על האנשים שעברו בחיי והבנתי שכל מקום בו עבדתי וכל אדם שפגשתי היו עבורי מתנה, היו השיעור שלי לטוב ולרע. פגשתי בחיי אנשים צבועים, שקרנים ורעים, אבל גם אנשים טובים, חכמים ואמינים, פגשתי המון. אבל אז פגשתי את עצמי. ולפגוש את עצמך זה לא קל, זה חזק".
עברו למהדורה הדיגיטלית של הד הקריות
אז מה אני כן?
במשך השנים, שבמהלכן התחתנה, בנתה בית, ילדה ילדים, חוותה משברים כאלה ואחרים, לא היה לה זמן לפגוש את עצמה. היא נכנסה למעין לופ. "בשלב מסוים, הגדרתי את עצמי לפי איך שהסביבה הגדירה אותי ואז פגשתי את עצמי. גיליתי המון דברים וחשבתי המון, נעזרתי במטפלת שעובדת בשיטת הנאומונולוגיה, באמצעותה אתה מסתכל רק על עובדות. למדתי לא להגיד מה אני לא, אלא מה אני כן. לא מה אין, אלא רק מה יש. הניאומולוגיה אומרת שצריך להקליד הוראות למוח והוא לא מאכזב. להקליד במנטרות. הכל עניין של תרגול והתמדה בחיים, כלום לא עובד אחרת. אני לא זוכרת בדיוק מתי הבנתי שפגשתי את עצמי, אבל לדעתי נועה רצתה לפגוש אותי ורק כשהיא רצתה זה קרה. גיליתי שאני מטרתית מאוד, יודעת לסמן מטרה, ושאני תקתקנית ואוהבת אנשים".
ספק אם לוי-גונן של עד לפני שנה הייתה מודה בדברים מסוימים שהריאיון הזה יחשוף. אין ספק שמכריה יופתעו לגלות על ביקורת ושיפוטיות עצמית קפדנית, שנוטרלו בעקבות הטיפול. "אחד הדברים שהעיקו עלי הוא שלא הייתי צריכה שיגידו עלי דברים רעים, כי היה לי את עצמי. מבאס. זה לא שינה לי שאמרו עלי דברים טובים, זה לא נגע בי. לא חסכתי מעצמי. אבל אז הבנתי שיש פה טעויות מהיסוד. במהלך המפגשים עם עצמי, היו שתי אופציות תעסוקתיות באופק שחשבתי שאני רוצה, שוב שני ג'ובים שהגדירו אותי אותו הדבר. הייתי במשא ומתן בשני מקומות עבודה ולא הגענו להסכמה, למרות שיכולתי, אבל זה לא היה הקטע. הבנתי שאני חוזרת על אותו הלופ. אותו מקום מוכר ונוח שממנו אני חייבת לצאת. החלטתי שדי, מספיק".
ויום אחד זה קרה. כחמישה חודשים אחרי שנפרדה מתפקידה בקריון, בקפה שגרתי בחמש אחר הצהריים עם חברת ילדות ובמצב נפשי מלא ספקות. "שתינו קפה וסיפרתי לה על הצעת עבודה שהיתה לי. אמרתי לה שיש ספק, אין ספק, שאני מרגישה שאני חוזרת לאותו מקום כל הזמן. ואז היא שאלה אותי: 'זוכרת שהיינו קטנות וחלמנו שיהיה לנו עסק משותף?'. לא זכרתי את זה בכלל, היינו ילדות. היא אמרה שאולי זה הזמן לעשות משהו ביחד. התחילו להיזרק רעיונות לאוויר, ככה, כששתינו בפיג'מות, זרוקות בבית. כשהגעתי הביתה סיפרתי לשגיא והוא אמר לי: 'תקשיבי לי, את מלכה, את אשה מיוחדת ואת חייבת משהו משל עצמך. תעשי לעצמך טובה, שחררי את הלופ שהיית בו קודם, זה היה טוב, מעולה ועכשיו יהיה יותר טוב. את חייבת לעשות משהו לבד'. שאלתי אותו: אני? לבד? והוא אמר שבעוד חמש שנים מהיום ארגיש אחרת, שאני לא קלה לניהול, אז שאנהל את עצמי, כי אני יכולה".
רומא לא נבנתה ביום אחד
לוי-גונן התכנסה עם עצמה לשעות רבות של מחשבה. היא לקחה את כל התארים והתעודות שצברה במהלך השנים, תואר ראשון ותואר הוראה בספרות והיסטוריה, קואוצ'רית של אוניברסיטת חיפה ודירקטורית במגזר הפרטי והעסקי והחלה לחשוב מה היא יכולה לעשות עם כל זה.
"אבל עזבי אותך מתעודות, כינסתי את כל מה שלמדתי בכל מקומות העבודה כמנהלת שיווק למקום אחד", היא מסבירה, "אני באמת מודה לכל המקומות האלה שלמדתי בהם, הקריון לדוגמה היה בית ספר מעולה לשיווק. הקריון תמיד היה מספר אחת ותמיד יהיה והוא מקום מדהים. בשבילי הוא היה מתנה גדולה, היה לי טוב ועכשיו הולך להיות פגז. פגשתי את עצמי והבנתי שאני יכולה לעשות את זה לבד.
אנשים שפגשתי בדרך העידו על עצמם, מעת לעת, שהשתנו. אותי זה מצחיק, כי שינוי לא לוקח יום ולא תמיד רואים אותו בהתחלה, לוקח זמן עד שדבר נרקם, רומא לא נבנתה ביום אחד ושינוי זה תהליך. אני אישית הבנתי שקיבלתי מתנה אמיתית, את היכולת לבחור. בתוך התהליך הזה הבנתי שהעובדה שאני חיה עם אהבת חיי 18 שנים, זו מתנה גדולה, הרי הוא זה שאמר לי שאני יכולה".
לוי-גונן ושותפתה, אשת חינוך ומרכזת מתמטיקה בתיכון, החליטו לבנות מותג עם אג'נדה, מותג בעל ערך מוסף ותוך ארבעה חודשים היא בנתה מרכז לשיעורים פרטיים, תחת השם Yes we can. "כשאובמה הוציא את המשפט הזה מהפה בפעם הראשונה, התרגשתי. אנשים חשבו שזה שמאלץ, אבל אני חשבתי שאם היו אומרים את המשפט הזה לכל ילד בעולם, האנושות הייתה אחרת. שמעי סיפור, בילדותי למדתי פסנתר, ובגיל 11 המורה שלי אמרה לי: 'פסנתרנית לא תהיי'. רבאק, היא לא יכלה להגיד לי משהו חיובי? היא לא אמרה לי מה אהיה, היא אמרה לי מה לא אהיה. להגיד למישהו שהוא לא יכול לעשות משהו זה ליצור נבואה שמגשימה את עצמה. כשישבתי וחיפשתי את הצורך האמיתי, כמובן שכל מיני מקומות נתנו לי השראה, אבל למרות זאת רציתי בידול. החלטתי להקים מרכז למידה לשיעורים פרטיים שהם לא בדיוק פרטיים, והבידול הוא האפשרויות המגוונות בו: מתמטיקה, אנגלית ולשון, החל מגיל בית הספר ביסודי ועד לתיכון, כולל בגרויות".
לוי-גונן ושותפתה בנו את הכל לבד, את המותג, את הקונספט, את המרכז, כשכל אחת מביאה את הידע שלה, את כל מה שלמדו במהלך השנים. החל מאיך המקום ייראה ועד למנטרות חיוביות, שלוי גונן החליטה שיעטרו את הקירות. במרכז קיימות שתי אפשרויות למידה. האחת, קבוצת לימוד הומוגנית, ילדים שמתאגדים ומגיעים כקבוצה לחדר פרטי, היכול להכיל עד 6 ילדים. במרכז יש חמישה חדרי לימודי כאלה ובדרך זו, לומדת הקבוצה חומר לימודי עם מורה בשעה הראשונה ואז במשך שעתיים מתרגלים את החומר. האפשרות השנייה היא להגיע לבד, לשבת במרחב תרגול ובקבוצה זו יכולים ללמוד תלמידים מכל הרמות וכל הגילאים, והם מקבלים דפי עבודה אישיים וכל הזמן יש מורה סביבם.
"כאמא לילדים קלטתי שהמון הורים אובדי עצות מול השיעורים והמבחנים של הילדים. ההבדל בינינו לבין שיעור פרטי הוא שבשיעור פרטי, המורה מגיע אליך הביתה ומשלמים לו 100- 150 שקלים. בטוח שהילד לא היה מרוכז כל השעה, המורה הפרטי משאיר לו חומר לתרגול ואז כשהילד מתרגל עם עצמו, מתגלעות מלא בעיות בדרך, אבל המורה הפרטי כבר הלך. אצלנו הוא מגיע לשלוש שעות ובאווירה כיפית הוא גם לומד וגם מתרגל. זה כן לימוד בקבוצה, כי בעיני קבוצה מעצימה את הלימוד. אותה אמא משלמת לנו 150 שקלים והילד שלה מקבל שלוש שעות".
עדיין צומחת וכל יום קצת
לוי-גונן מדגישה שלבית הספר שלה יש אג'נדה אמיתית, כי היא רצתה להרגיש שהיא עושה משהו טוב. "אף פעם לא הרגשתי שאני תורמת", היא אומרת. "אני אמנם מורה לספרות והיסטוריה, אך במרכז אני לא מלמדת, אלא מנהלת. אבל כשאני רואה ילד שיוצא מבסוט, אני מסתכלת מהצד ואומרת לעצמי: 'איזה קטע, גרמתי לילד להרגיש יותר טוב לפני המבחן מחר'. בעיני זה יותר חשוב מהכל.
תקראי לי רגשנית? אז מה? פעם חשבתי שזו חולשה, היום זה נתפס אצלי כחוזק". את השנה האחרונה היא מתארת כשנה מאתגרת, למרות ואולי בשל תהליך הצמיחה שעברה עם עצמה. "היו המון רגעי משבר וספקות ואני בטוחה שעוד יהיו, ואני לא חושבת שהשתניתי, אבל אני חושבת שאני צומחת, עדיין, כל יום קצת. כל יום אוספת עוד חוכמה, אני עדיין לא במקום שאני רוצה להיות מבחינה אישית כי אני מאמינה שתמיד אפשר וצריך לגדול ולצמוח, אבל אני אהיה". ואיפה לוי-גונן רוצה להיות בעוד חמש שנים מהיום מבחינה עסקית? המטרה היא לפתוח עוד שלושה סניפים לפחות של המרכז ועם המוטיבציה שלה, זה בטוח יקרה.
"פתחתי בחודש מאי, לפני כארבעה חודשים, כי רצינו להבין איך מפלרטטים עם העסק לפני שנת הלימודים. אני משערת שאחרי החגים, כשהילדים יקבלו מערכת מבחנים מטורפת, הם יתחילו להגיע בהמוניהם והם בהחלט מוזמנים אלינו. כי yes we can".
