"אני לא יודע מה זה לחיות במשפחה רגילה, עם אמא שדואגת, מכינה אוכל, מכבסת, עושה את הדברים הרגילים שאמהות עושות. מצד שני, הקושי עזר לי להתקדם בחיים. אם זוכרים את העבר, מבינים את ההווה ומתקדמים לעתיד". כך אומר ניקולאי לוין, רק בן 27, אבל מאחוריו חיים שלמים שהיו יכולים להסתיים בכי רע לולא אשה טובה אחת באמצע הדרך.
אף אחד לא חיכה
ניקולאי נולד בקזחסטן, ילד סנדוויץ', במשפחה עם אבא, אמא, חמש אחיות ושני אחים. הבעיות החלו לאחר פירוק ברית המועצות. ההורים הפסיקו לתפקד והוא ואחיו סבלו מהזנחה והתעללות. "לא היתה לי ילדות. כשהייתי בן תשע ההורים התגרשו ואני וארבעת אחיי עברנו לגור עם אמא בדירה של אחותה. שלושת אחיי הגדולים כבר לא גרו בבית. אמא הבטיחה שהכל יהיה בסדר, אבל שום דבר לא היה בסדר. לא היתה לה את היכולת לדאוג לנו הילדים ולגדל אותנו באווירה נורמלית. היא אמרה שאם לא מוצא חן בעינינו אנחנו יכולים לעבור לגור עם אבא וזה מה שעשינו. אבל גם שם אף אחד לא חיכה לנו בזרועות פתוחות. אבא היה עסוק בחיים שלו אז חיינו חיים עצמאיים. לבית ספר לא הלכנו, לא היו תנאים ללימודים, אף אחד לא דאג לנו לאוכל והיינו צריכים לדאוג לעצמנו".
ניקולאי, אז בן שמונה, ואחיו שמבוגר ממנו בשנתיים, ידעו שאם לא ידאגו לעצמם, אף אחד לא ידאג להם ויצאו לעבוד כדי להאכיל את האחים הקטנים. "עשינו עסק קטן. היינו קונים אבקת מיץ בשקיות, מערבבים עם מים בבקבוקים ומקפיאים במקרר של השכנים. בבוקר היינו הולכים לשוק ומוכרים כוסות מיץ. בהמשך התחלתי לעבוד בפריקת סחורה בחנות. בחנות הבשר הסמוכה ראו איך אני עובד, מאוד התרשמו ממני וביקשו ממני לעבוד גם שם. בכל מקום שנתנו לי הזדמנות לצמוח, הוכחתי את עצמי כעובד חרוץ ואמין ואנשים אהבו אותי.
החברים שלי היו אנשים מבוגרים, שהיו להם ילדים בגיל שלי. הייתי ילד מבוגר. לא היתה לי ילדות כי נאלצתי לטפל באחים שלי". העזרה הגיעה ממקום לא צפוי. באחד הימים שכנה בבניין בו התגוררו הילדים כינסה אותם וסיפרה על חלום שחלמה. "היא אמרה שבחלום אלוהים אמר לה שיש ילדים בשכונה שזקוקים לאהבה של אמא, ומאותו יום לקחה אותנו תחת חסותה. היא בעצם חינכה אותנו, לימדה אותנו להבדיל בין טוב לרע ונתנה לנו חום ואהבה. הרבה ילדים במצב שלנו הידרדרו לסמים, רצח, זנות ורבים לא שרדו. גם אנחנו היינו במדרון הזה, אבל אז האשה הזו נכנסה לנו לחיים ובעצם הצילה אותנו".
איפה אמא?
בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת פעל בקזחסטאן ארגון "אבן עזר" שסייע בהעלאת רבבות יהודים מחבר העמים, בדרך הים לחיפה. "בסיוע השכנה שלנו אנשי הארגון פנו אלינו וניסו לאחד את המשפחה לקראת עלייה לארץ. אנחנו מאוד כעסנו על אמא, היא אמרה שהיא לא צריכה אותנו ושלחה אותנו לאבא, ולא רצינו איתה שום קשר. אנשי הארגון קירבו בינינו כדי שנתאחד ונעלה כולנו ביחד לארץ. בסופו של דבר הסכמנו לסלוח לאמא, אבל היא שוב איכזבה אותנו". בשנת 2000, כשהיה בן 13, ניקולאי, ארבעת אחיו ואמו עלו לארץ והגיעו לקרית אתא. האב נשאר בקזחסטאן אך נותר בקשר עם ילדיו ובשנת 2005 נפטר. "למרות
ההבטחות של אמא, בארץ שום דבר לא השתנה. היא שוב הזניחה אותנו. הייתי רשום בבית הספר רוגוזין, אבל לא למדתי. היה לי קשה להסתגל לחיים פה, הייתי צריך ללמוד שפה חדשה ותרבות אחרת והיה לי קשה.
"גם האחים שלי לא היו במסגרות חינוכיות. כשהיינו שנה בארץ, הגיעה אלינו הביתה עובדת סוציאלית והוחלט לפזר את כולנו בפנימיות. אני עברתי לפנימיית ניר העמק בעפולה, והחיים שלי קיבלו תפנית. לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי ללמוד. הייתי חסר ביטחון בלימודים, אבל החלטתי לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות שנתנו לי והשקעתי את כל כולי בלימודים ובשיעורי עזר שנתנו לי. רציתי להתקדם בחיים וידעתי שרק אם אני אלמד, ייפתחו לי דלתות. וזה לא היה פשוט. הגעתי לכיתה י' בלי שום בסיס לימודי. עד כיתה י' לא ידעתי מה זה שבר.
"ככה במשך שלוש שנים השקעתי את עצמי בלימודים, למדתי את היסודות, וסיימתי עם תעודת בגרות בממוצע 86. בפנימייה לא התחברתי עם בני גילי, כי הייתי בוגר לגילי. כשהם התעסקו בשטויות כמו שתייה ועישון, אני חרשתי. את מה שהם התחילו לעשות בגיל 15, אני סיימתי לעשות כשהייתי בן שבע-שמונה. אלכוהול וסיגריות כבר לא עניינו אותי בשלב הזה. כשעליתי לארץ פתחתי דף חדש, כל מה שקרה עד הרגע הזה היה ונגמר".
עברו להמשך הכתבה ב"הד הקריות"
