הפועל חיפה פתחה את האימונים במצב לא אידיאלי מבחינת בריאות השחקנים. רוב הבלמים לא כשירים כרגע וגם לא מעט שחקנים בשאר העמדות סוחבים פציעות בסדר גודל קטן או בינוני. זה לא נורא בשלב כל כך מוקדם של ההכנות, אך אם יצטברו שחקנים שמתחילים להתאמן באיחור ניכר זה יוכל כבר לפגוע בפתיחת העונה.
בינתיים, בכל מקרה, זאת הזדמנות עבור נבחנים, בין אם מדובר בשחקני בית צעירים או שחקנים מהארץ והעולם שמחפשים קבוצה, להתבלט. ריבוי הפציעות מאפשר לאלי כהן להשתמש במשחקי האימון הראשונים בעיקר כמבחן עבור שחקנים שישלימו את הסגל. יש להפועל מספר עמדות בהן הסגל מעט דליל במניות בטוחות, לכן יש כאן הזדמנות אמיתית לשחקנים שיצליחו להרשים. מצד שני כמה עמדות חשובות סגורות, כמו למשל עמדת השוער, אחרי שההולנדי פיט וולטהאוזן חתם והצטרף לאימוני הקבוצה.
בתמונה הגדולה אין יותר מדי מה לספר על הפועל חיפה השבוע ויש הרבה מה לספר בספורט העולמי, אז נעבור מיד לשם.
המון מקריות ביורו 2016
טורניר היורו ננעל בתחילת השבוע עם אחד הסיומים המפתיעים ביותר שניתן היה להעלות על הדעת. האנדרדוג לא סתם ניצח בגמר, הוא ניצח לאחר פציעה של הכוכב הגדול שלו. את הגמר ניצחה הקבוצה שהייתה פחות טובה כמעט לכל אורכו, את שער הניצחון הבקיע המחליף אדר, שאפילו לא היה האדר המוצלח ביותר בטורניר הזה (התואר הזה שייך לאדר האיטלקי).
זווית אחת של התבוננות בתוצאות היורו היא הדגשת המקריות שבכדורגל, בעיקר בכדורגל הנבחרות. צרפת הפסידה בגמר לאחר שהייתה טובה יותר, אך ניצחה את גרמניה בחצי גמר בו הגרמנים היו עדיפים באופן ברור. יואכים לב ביצע בשלבי הנוק_אאוט הברקות טקטיות שהספיקו לו רק לניצחון בפנדלים על איטליה והפסד לצרפת, בשני המקרים סיבה מרכזית לכך הייתה פנדל נגד גרמניה בגלל נגיעת יד רחוקה מהשער שלא ממש קשורה לכדורגל. בחצי הגמר התחושה הייתה מאכזבת במיוחד עבור מי שמתעניין בפן המקצועי ובקרבות הטקטיים בין מאמנים. מזמן לא נראה ברמות הגבוהות ניצחון טקטי כל כך חד משמעי שהסתיים בהפסד.
חלק גדול מהזוכות בטורנירים הגדולים עוברות דו קרב פנדלים בדרך, אבל עדיין בדרך כלל הטורניר מסתיים עם תחושה שהקבוצה הטובה ביותר זכתה, בטח בשנים האחרונות עם ספרד וגרמניה. אפילו כשיוון זכתה ב~2004 אי אפשר היה להתעלם מכך שהיא הרוויחה את זה עם הגנת ברזל שנטרלה יריבות בכירות.
אם מסתכלים על הטורניר כמכלול, פורטוגל היא הזוכה החלשה ביותר שאני זוכר. היא יצאה מהבית הקל ביותר ביורו עם שלוש תוצאות תיקו ומהחצי הקל של ההגרלה בשלבים הבאים עם ניצחון בסוף ההארכה, ניצחון בפנדלים וניצחון על יריבה שחסרה את אחד משני הכוכבים שלה. מול צרפת היא ניצלה מספר פעמים מספיגה במהלך 90 הדקות.
צדק היסטורי
נקודת המבט השנייה היא של הצדק ההיסטורי. פורטוגל היא מדינת הכדורגל הבכירה ביותר שעדיין לא זכתה בטורניר גדול והיא הגיעה לשלבים הגבוהים לא מעט פעמים במהלך השנים. דור הזהב של הפורטוגזים פספס את ההזדמנויות שלו, כריסטיאנו רונאלדו נאלץ להסתדר עם דור בינוני עד שהדור הבא שהפורטוגזים גידלו הביא תוצאות מהר מהצפוי הפעם.
פורטוגל זו מדינת כדורגל מיוחדת. היא משמשת כתחנת מעבר לשחקנים דרום אמריקאיים, בעיקר ברזילאים שדוברים את השפה, אך מצליחה גם לגדל ולייצא שחקנים מקומיים ולשמור על קבוצות בכירות בדרג השני של אירופה למרות שכל שנה מחדש הן מוכרות את הכוכבים שלהן. ניתן לייחס את הזכייה של פורטוגל גם לפריחה של הכדורגל הלטיני בעשור האחרון.
נקודת המבט השלישית היא, כמובן, זו של רונאלדו. את התסריט בו רונאלדו נפצע ופורטוגל זוכה בלעדיו אף אחד לא יכול היה לדמיין. קיימת 'תיאוריית יואינג' על היכולת של שחקני המשנה להתעלות דווקא כשהכוכב הראשי נפצע, אך פורטוגל לא נראתה נבחרת מספיק טובה לשם כך. המחויבות בה הפורטוגזים שיחקו לאחר הפציעה מעידה גם על עבודה עבור הכוכב.
מעולם רונאלדו לא התרגש כך
תוך מספר שבועות ראינו את לברון ג'יימס וכריסטיאנו רונאלדו, שניים מהספורטאים הגדולים, המדוברים והעשירים בעולם, מתרגשים מזכייה בתואר כפי שלא התרגשו מעולם. בשני המקרים הייתה לכך זיקה לבית: הזכייה עם הנבחרת אצל רונאלדו, הזכייה עבור העיר קליבלנד אצל לברון. בשני המקרים הם גם הגיעו כאנדרדוגים ובשני המקרים היה מדובר בהישג שעד היום הם לא השיגו (אליפות עם קליבלנד במקרה של לברון) והתחושה הייתה שהם לא יוכלו להשיג.
בהקשר הזה, ההבדל בין הסיפורים: העובדה שלברון התעלה כדי לבצע מהפך בגמר ורונאלדו נפצע וראה את החברים שלו מתעלים, פחות רלוונטי. מה שהיה יפה ומרגש זה לראות את הכוכבים הגדולים ביותר מגיבים כפי שהגיבו. אין בספורט משהו מרגש יותר מלזכות בתואר גדול כאנדרדוג עבור הקהילה שלך.
רעידת אדמה ב_NBA
הנקודה האחרונה מעניינת במיוחד בהקשר של ההחלטה ששינתה את פני ה_NBA לשנים הקרובות: ההחלטה של קווין דוראנט לעבור לגולדן סטייט. אחד משלושת השחקנים הטובים בליגה עובר לקבוצה שהייתה הטובה בליגה בשנתיים האחרונות כדי ליצור את הסגל המפחיד ביותר, לפחות מאז הקבוצות הגדולות של שנות ה~80.
דוראנט עזב קבוצה בה הרגיש כמו בית (קשה לשכוח את הנאום המרוגש שלו כשזכה בתואר ה_MVP לפני מספר שנים), קבוצה שבפלייאוף האחרון מתחה את גולדן סטייט עד לקצה ובהחלט נדמה היה שמסוגלת לנצח אותה בעתיד. קשה להאמין שאליפויות עם גולדן סטייט, שכנראה יגיעו, יהיו מרגשות עבורו כמו אליפות אחת עם אוקלהומה סיטי. יכול להיות שדוראנט ויתר בהחלטה שלו על ההזדמנות להרגיש כפי שלברון ורונאלדו הרגישו בחודש האחרון.
שבוע לאחר ההחלטה של דוראנט הגיעה ההודעה על הפרישה של טים דאנקן. אחד השחקנים הגדולים בתולדות המשחק, שחקן עם אופי ייחודי שאפשר לו לשנות מעמד ותפקוד כדי לשרוד עד גיל 40 בקבוצה שהמשיכה להיאבק על תארים לכל אורך הדרך, תולה את הנעליים. דאנקן פורש כפי שהתנהל כשחקן, בשקט ותוך נסיון להתרחק מאור הזרקורים. הלוואי שיהיו עוד שחקנים כמוהו.
