אמא שלי, אתי מלמד, היתה כמעט בת 26 ב-6 באוקטובר 1973, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. היא היתה בחודש השביעי להריון איתי, ולכן לא צמה באותה השנה. אבא שלי, שלומיק, צם והלך לבית הכנסת.
"משעות הבוקר שמנו לב שהיתה תכונה, כאילו משהו עומד להתרחש, אבל בגלל ששמרנו על יום הכיפורים, לא הדלקנו רדיו", היא נזכרת ביום הדרמטי ההוא, "פתאום היו יותר מדי מכוניות בכבישים, מה שלא הגיוני ביום הכיפורים. בשעה 10 בבוקר, אבא חזר מבית הכנסת עם הטלית ביד ואמר לי: 'פורצת מלחמה, מהר תכיני לי את המדים לצבא'. הוא פתח את המקרר, חטף פולקה והתחיל לאכול. פתאום ברחובות ראינו חיילים מתרוצצים ומלא מכוניות צבאיות וחיילים שמחפשים כתובות. פתחנו רדיו של הבי.בי.סי ושם סיפרו שקורה משהו בישראל".
המדיה היתה זוועתית
40 שנה אחרי, אני לוקחת את אמא שלי ואחותה אל ימי המלחמה, בניסיון להבין מה קרה לנו. אנחנו, הילדים של החורף ההוא, כבר בני 40 ונדמה שמשהו בדרך הלך לנו לאיבוד.
"רק בשתיים בצהריים היתה אזעקה והדלקנו את הרדיו. שמענו את גולדה מאיר נואמת", אמא שלי ממשיכה, נשאבת אל תוך הזיכרונות, "אבא לא ידע לאן ללכת, גם לא החברים שלו, אבל הם התארגנו ונפגשו ליד הביטוח הלאומי בקרית חיים. הוא נסע לפנות ערב ואני הלכתי לסבתא, לישון אצלה. כל הזמן היינו צמודים לרדיו. בהתחלה לא הודיעו כלום וכל אחד שלח את היקר לו לצבא, בעלי, האחים הקטנים שלי, הגיסים שלי, כולם היו בצבא. בימים הראשונים היינו שרויים באפלה מוחלטת, גם לא ידענו מה קורה, לא הודיעו על הרוגים, ובנוסף היינו צריכים לאטום את החלונות בנייר דבק כהה כדי ליצור האפלה".
הסיפור המלא יתפרסם מחר (שישי) בעיתון "הד הקריות"
