בגיל 95 יוסף מוז מתלוצץ עימי בראיון שקיימתי עימו בביתו. "אילו רק יכולתי למכור 20 שנה מחיי, להספיק לבלות בחיק משפחתי כמה שיותר", הוא אומר. מוז הוא אישיות ותיקה ומוערכת מאוד בנהריה. הוא ידוע בשל האמביציה שלו להקים את אגודת ידידי בית החולים בשנות ה~80 ולגייס סכומים רבים של כסף מעשירי העולם עבור בית החולים לאורך השנים. עד היום הוא פעיל בעמותה וכיום הוא בתפקיד המזכ"ל. התמונות על קיר ביתו מסמלים ולו בקצת את ההיסטוריה המיוחדת של חייו. מוז הוא הקצין היהודי הראשון שנכנס בשערי מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקאנו ב-28 בינואר בשנת 1945.
הוא זכה בחמישה עיטורים ומדליות מהמדינה על שלחם בנאצים במלחמת העולם השנייה, בכפור העז, בגשם ובבוץ. בצעירותו גויס לצבא האדום והיה היהודי היחידי בפלוגה, שהסתיר את יהדותו. בפעם הראשונה בחייו, בראיון מרגש ל"צפון~1" הוא נחשף ומספר על חייו כלוחם ועל הצריף שפתח במחנה אושוויץ והתגלו בו 80 נשים ללא שיער.
(צילום: אדריאן הרבשטיין)
חשבו שהוא פולני
מוז נולד בעיר דובנו שבפולין. בגיל 8 התייתם מאביו ונאלץ לעזור בפרנסת המשפחה. הוא למד עברית בבית ספר תרבות, ובגיל 10 העביר שיעורים בעברית לכיתות נמוכות יותר, וכך עזר לאימו לפרנס.
שנתיים חיה המשפחה תחת השלטון הסובייטי, עד לפלישת הגרמנים. מוז ומשפחתו נעו במנוסה לתוך רוסיה. זמן קצר אחרי שנמלטו, גויס מוז לצבא האדום בגיל 20. את משפחתו השאיר מאחור ועד שנת 1944 לא ידע כלל האם הם בחיים.
בצבא האדום התקדם בדרגות והפך לקצין. המלחמה שהתרחשה הייתה, כמובן, קשה מאוד והוא מונה לימים לסגן מפקד החטיבה בה לחם והיה היהודי היחיד בפלוגה. הוא הסתיר את יהדותו וכולם חשבו שהוא פולני- גוי. מוז ידע בליבו את הזוועות שהיטלר מבצע ביהודים ברחבי פולין, על רכבות המוות, והמשרפות. הוא מספר על ילד שמצא – ישראל שמו, וזיהה, לפי האף שהוא יהודי, אז הוא לקח אותו תחת חסותו להילחם בצבא.
"ידעתי שהגעתי למחנה השמדה"
מוז התחזק בצבא והיה ברוח הלחימה מול הגרמנים, שרק חיכו לאויב. בשנת 1945, לאחר הפתרון הסופי, הגיע לאושוויץ_בירקנאו והיה הקצין היהודי הראשון. שנכנס בשערי המחנה.
מיכה בנו של יוסף, ששותף לראיון מתאר כי לאורך השנים אביו לא ידע שהגיע לאושוויץ, וכי באותו זמן הם לא תיארו לעצמם שיש מושג כזה השמדה המונית, אלא שגרמנים רק הורגים גרמנים. אבל מוז מתאר אחרת. "ידענו מה היטלר עושה, אבל ראינו את זה לראשונה בעיניים. נכנסו לאושוויץ, פתחתי את צריף מספר 8 ושמעתי קולות של בהלה. היו שם 80-100 נשים. צעקתי בפולנית: 'אני יהודי'. ידעתי שהגעתי למחנה השמדה.
"כל הנשים בצריף היו מגולחות ראש, לבושות בסחבות ונעלו נעלי עץ. ניגשו אליי שתי אחיות קטנות שביקשו ממני לאכול ודיברתי איתן ביידיש. אני זוכר שהשליש שלי בצבא היה המום, רק אז הוא גילה שאני יהודי. שאלתי יש מחסנים עם בגדים? נעליים? אז הם הוציאו שקים עם בגדים. הייתי שם 20 דקות והמשכנו הלאה לשחרר את פראג".
בשנת 1946 מוז התחתן עם רעייתו זהבה ונולדו להם שני ילדים: מיכאל ומרים. 10 שנים לאחר מכן הם עלו לארץ. אחרי תקופה הם התיישבו בנהריה ומוז ניהל צרכניה בגורן שם עבד עד שנת 1960. לאחר מכן התקבל לעבודה בחברת אגרסקו בנמל חיפה, שם עבד במשך 23 שנה עד יציאתו לגמלאות. החיים עד בית הקבע שקיבלו בנהריה היו קשים. בשנת 1983 הוא פרש לגמלאות והסביר לאשתו שהגיע הזמן להשקיע בקהילה.
מחזיר לחברה
מוז: "החלטתי שאני צריך להשקיע בחברה. אמרתי לרעייתי 'לנו יש מספיק'. חודשיים אחרי שיצאתי לפנסיה נולד הרעיון לגייס כסף עבור בית החולים. אספנו המון כסף, מיליארדים, אני מתקשר לכל העולם ומגלה שיש לאנשים כסף והם תורמים בעיקר מארצות הברית. לקחתי את מנהל בית החולים דאז – חזני, והגענו למסקנה שצריך לעזור על בסיס חברתי. כך הקמנו את עמותת ידידי בית החולים. 32 שנים הייתי יו"ר העמותה, בחמש שנים האחרונות אני מכהן כמזכ"ל".
לפני 23 שנה, בשנת 1993, למוז היה חזון שבמקום המבנים ברחוב פינסקר שנבנו עבור העולים החדשים, ייבנו בניינים חדשים. את החלום הזה הוא זוכה לראות היום, כשחברת סלע בינוי בונה את פרויקט גן העיר בפינסקר. הוא מתאר שאף אחד לא הבין מה הוא רצה לפני שני עשורים כשישב בפגישות וישיבות בכל מועצות התכנון, ועם הזמן זה הפך לפרויקט חייו.
מיכה בנו: "אם לא אבי, פינסקר לעולם לא היה יוצא לפועל, זה לקח יותר מ~20 שנה משלב הרעיון ועז הביצוע. מוז: "חבל שאני לא יכול למכור איזה 20 שנה מהחיים. הייתי רוצה עוד כמה שנים לראות את הנינים שלי והנכדים".
