אתלטיקו מדריד, במשחקה הטוב ביותר בשלב הנוק אאוט (בית חוץ), הגיעה לבאר ולא שתתה ממנו. המחצית השנייה של אתלטיקו, כולל שער השוויון, היו כדורגל חזק ומרהיב עין, עם הקשר הבלגי הנפלא קראסקו, כשבהארכה, הפנדל של חואן פארו לקורה חיסל את סיכויי אתלטיקו לזכות בפעם הראשונה בגביע האליפות. אבל אל דאגה, המהפכה שדייגו סימאונה עשה באתלטיקו היא מהפכה לשנים רבות, שבהן גם הוא וגם חלק מההרכב המפסיד יזכה עוד להניף גביע אירופאי.
סימאונה זה קודם כל מנהיגות, מנהיגות כריזמטית שיודעת לדחוף את הקהל והשחקנים ברגעים קשים ולא לוותר. גם שיטת המשחק של אתלטיקו, שיטת משחק נגד הגדולות ממנה, במעין חצי בונקר עם התקפות מתפרצות, הוכיחה את עצמה מול ברצלונה ומול באיירן מינכן, ודווקא פה, בגמר זה לא הספיק. אוהדי אתלטיקו עוד יבכו רבות על הפנדל שהחמיץ גריזמן במצב של 0:1 לריאל מדריד, אבל זה כבר היסטוריה. הנחמה שלהם חייבת להיות ברוח הלחימה של הקבוצה, ברעב לניצחון ובמאמן הנפלא שלהם, שלמרות שכל עונה הוא שחרר שחקנים, הוא יודע להוציא מהאחרים את המקסימום ולהפוך את אתלטיקו מדריד לאחת מקבוצות ההגנה החזקות בעולם.
וריאל, כמו ריאל, גם עם רונלדו צולע וטעויות קריטיות של המאמן זידאן, היא מצליחה לשתות מהבאר. מישהו אמר לי בסוף המשחק שהמזל תמיד הוא עם הטובים ביותר.
