השבוע נחשפנו בחרדה גוברת והולכת, למשפחה מבאר שבע שיצאה מבילוי במסעדה ובעומדה על המדרכה פגע בה רכב, הרג את האב, יונה זמיר, ופצע את האם והבת. זה לא היה טיל מאיראן, גם לא פצמ"ר מעזה. לא הייתה דרמה בחדשות, רק ציון עובדה יבשה שעוד מישהו נכנס לסטטיסטיקה השחורה של רולטת המוות בכבישים.
ממשלת ישראל מרוויחה כ-8 מיליארד שקלים בשנה ממיסוי דלק, והכבישים הם מכרה זהב עבור הממשלה ושאול תחתיות עבור אזרחיה. היחס בין הרווח להשקעה מתסכל. היום הכביש יותר מסוכן משירות קרבי בשטחים. הכביש הפך למלכודת דבש מסוכנת לכל אזרח ואזרח. רק תוכנית חירום אזרחית תציל את כולנו מהכאוס שמחכה לכל אזרח בכביש. נהגים שיכורים, נהגים נרקומנים, מהירות מופרזת, נהיגה בעייפות, חורים בכביש שמסכנים רכב דו גלגלי, חוסר בשוטרי תנועה ואכיפה ראויה – כל אלו הם רק חלק משלל הגורמים שיוצרים את מחול המוות שכולנו לוקחים בו חלק.
לפני כחודש נתקעתי בלילה בין ירושלים לתל אביב. ארבע שעות חיכיתי בחושך לגרר. ישבתי בשדה וצפיתי במכונית שלי חונה בכביש שנחשב מפואר וראוי, אבל יש לו שוליים צרים מדי. הדלקתי אורות מהבהבים והתפללתי שאף נהג או רוכב אופנוע לא ייתקע באוטו שלי וייהרג לחינם. שוטר אחד אדיב עצר ושאל אם אני זקוק לעזרה, גם הגורר היה אדיב, אבל זה מעט מדי לעומת האדישות הכללית.
אפשר לשנות את המציאות הזו. זוהי אמנם מכת מדינה, אבל לא מכת טבע, וכדאי גם בנושא הזה לא לוותר לפוליטיקאים, כי לצערנו גם הכביש הפך פוליטי בכל הנוגע למשאבים הראויים.
