הגשימה חלום

בצהריי יום שישי במרפסת הצמודה לסטודיו לשמלות כלה, משחררת אינה וילקובסקי, 53, אנחת רווחה ואומרת "זה היה צעד מפחיד לפתוח עסק לבד, לא ידעתי אם יבואו אלי ופחדתי ליפול, היום הדברים כבר נראים אחרת". כדי להכיר את וילקובסקי, יש לחזור אחורה בזמן בעת שהייתה נערה בת שלוש-עשרה ברוסיה ועד לימינו, כשהיא מחזיקה בתואר שני שני בעיצוב ובעלת סטודיו משלה.

"תמיד נהניתי לתפור והייתי תופרת לעצמי שמלות עד שסבתא שלי הכניסה אותי בגיל 14 לקורס תפירה עם נשים שהיו הרבה יותר גדולות ממני ותמיד היו בוחרים להראות את העבודות שלי" משחזרת וילקובסקי את תחילת הדרך "כבר אז ידעתי שמה שאני רוצה לעשות זה לעצב בגדים". כשבגרה ניגשה וילקובסקי להגשים את שאיפתה ולמדה לתואר שני בעיצוב באוניברסיטה בקייב כשתוך כדי הלימודים היא עובדת וגם הספיקה להתחתן ולהביא ילד לעולם. "הלימודים היו קשים" היא מספרת "שלוש שנים ראשונות בכלל לא מתעסקים עם עיצוב. למדנו מקצועות כמו מתמטיקה, פיזיקה וכימיה" ואם זה נשמע מוזר מתברר כי יש מטרה ללימודים כמו שוילקובסקי אומרת "רצו שנכיר את כל התהליך שהבגד עובר החל מחומרי הגלם והבדים ועד למוצר הסופי. לכל בד וחומר יש תכונות משלו ואפשרויות להשתמש בו וצריך להכיר את זה. רק בשלוש השנים האחרונות עוסקים בעיצוב ולומדים כיצד להשתמש בחומרים, איך תופרים ומכינים גזרות ואיך לשלב את סוגי הבדים. באותה תקופה היו ברוסיה מפעלים ענקיים לייצור בגדים ובזמן הלימודים עבדתי במפעל כזה ענק. היו עושים שם כל מיני סוגים של בגדים לגברים ונשים והכל היה מתבצע בתוך המפעל והעבודה שלי הייתה כתדמיתנית במפעל".

בכדי להבין את חשיבות עבודת התדמיתנית יש לדעת כי התדמיתנית היא זו שלמעשה בונה את הבגד. היא לוקחת רעיון מופשט ואז מכינה את הגזרה המתאימה תוך שהיא מביאה בחשבון את העיצוב, סוגי הבדים שישמשו לבגד וכמובן את הגזרה עבורה מיועד הבגד. חייה של וילקובסקי קיבלו תפנית לפני עשרים ושתיים שנים כשעלתה לישראל ובאופן טבעי רצתה להמשיך בעבודה שהיא מכירה ואוהבת. "כשהגעתי אמרו לי שכדאי להחליף מקצוע" היא מספרת "אמרו לי שישראל לא חשוב מה את יודעת או עד כמה את מקצועית כי מה שחשוב זה לדעת לעשות יחסי ציבור ואת זה לא ידעתי לעשות. בישראל חייבים להיות חזקים כי אם נופלים אז דורכים עליך". גם האופנה הישראלית שגילתה אז היוותה עבורה הפתעה כפי שהיא אומרת: "הייתי בהלם מאיך שאנשים התלבשו פה, שמתי לב שאנשים לא יודעים להתלבש יפה. הייתי רואה נשים שמסתובבות בחוץ עם פיג'מות ולא הבנתי איך הן הולכות ככה. בשנים האחרונות יש פה שינוי ענק ואנשים כבר יודעים איך להתלבש ואיך להיראות טוב".

לאחר שהתעקשה למצוא עבודה בתחום שלה התחילה לעבוד בעסק קטן בתור תדמיתנית ושנה לאחר מכן נודע לה שבויצ"ו עומדים לפתוח קורס ללימודי תדמיתנות שמשלב בתוכו גם לימודי מחשב. "כשרציתי להירשם אמרו לי שאין לי מה ללמוד בקורס הזה כי הידע שלי הרבה יותר גדול ממה שמלמדים אבל ידעתי שזו תהיה דרך להכיר ולהשתלב בתעשייה והתעקשתי ללמוד". בתום הלימודים מצאה עצמה וילקובסקי עובדת אצל מעצבת שמלות כלה כשכירה אולם החיידק לעסק משלה המשיך לקנן עד שהכירה את מי שלימים היה השותף העסקי שלה. "הוא הציע לי להיות שותפה בעסק לשמלות כלה" היא מספרת "כל אחד מאיתנו שם שלוש-מאות שקלים ועם זה קנינו בדים כדי להכין את הדגמים הראשונים. כשהיו לנו כמה דגמים הצענו אותם לסלונים לשמלות כלה והם התחילו לקנות מאיתנו". חלוקת העבודה הייתה ברורה, וילקובסקי מתעסקת עם התדמיתנות והעיצוב והשותף עוסק בכל מה שנוגע למכירות וקשרים עסקיים ולאט לאט החל העסק לצמוח והשניים החליטו שהגיע הזמן לפתוח סלון משלהם לשמלות כלה.

"עבדתי כל יום מתשע בבוקר עד שעות הלילה, הייתי מעצבת קולקציות של שמלות לעסק שלנו וגם לסלונים אחרים". כשהשותפות העסקית הגיעה לסיומה הגיעה וילקובסקי למסקנה שהגיע הזמן להגשים חלום ישן ולפתוח עסק שכולו שלה. היא ובעלה מכרו את הדירה שבה גרו בקרית מוצקין ומצאו דירת קרקע בשדרות בן גוריון בקרית ביאליק. את החלק האחורי של הבית שיפצה וילקובסקי והפכה אותו לפני עשרה חודשים לממלכה שלה: סטודיו לעיצוב שמלות כלה. "ההתחלה הייתה מאוד מפחידה" היא משחזרת "פחדתי שאנשים לא יבואו אלי, שלא ידעו איפה אני נמצאת או שיחשבו שפרשתי מהעיצוב כי הכירו אותי מהעסק שהייתי שותפה בו ואף אחד לא ידע שפתחתי סטודיו משלי. לאט לאט התחילו להגיע אלי כלות וגם נודע שיש לי סטודיו משלי. הייתה לי תחושה שאצליח כי יש לי את הניסיון ואת הידע המקצועי ועדיין זה היה מפחיד כי כל האחריות הייתה עלי. הגישה שלי בסטודיו שלי שונה מהגישה שיש בסלונים אחרים, כלות רגילות לקבל "שואו" בסלונים, עם מוזיקה והצגה שלמה ופה החלטתי שזה לא יהיה ואין לי כוונה לעשות את זה. כלה צריכה לקבל אינטימיות ויחס אישי ולא להיות חלק מהצגה. הרי יום החתונה הוא יום עמוס ואני רוצה שהכלות שיוצאות מפה יהיו הכי יפות ורגועות, שהכל יהיה באוירה נעימה ושהכלה תקבל את היחס הכי אישי. אני מתייחסת לכל כלה כאילו היא הבת שלי שמתחתנת וכמו אמא אני רוצה שהבת שלי תהיה הכי מאושרת ויפה ביום החתונה".

מתברר כי תהליך הכנת שמלת כלה יכול להמשך גם חודשים והוא מתחיל בפגישה אישית "אני מנסה להכיר את האישיות שלה הכלה ואת הטעם שלה ואז אני מסתכלת על הנתונים שלה. אני יכולה לראות מראש מה יכול להתאים לה ואיזה סגנון הכי יחמיא לה ואז אני בונה יחד איתה את השמלה שהכי מייצגת ומייחדת אותה" מסבירה וילקובסקי "הרגע הכי מאושר בעבודה שלי זה לראות את העיניים של הכלה ברגע שהיא מקבלת את השמלה מוכנה ולראות את האושר שלה. הכי מפחיד אותי זה שלא יהיה לי זמן לקבל את כל הכלות שפונות אלי כי כל אחת מבחינתי זה עולם ומלואו ואני רוצה לעשות אותן מאושרות".

בעוד הראיון עם וילקובסקי נמשך, כשהוא מלווה בקערה מלאה בממתקים מרוסיה, נפתחה דלת החצר ולסטודיו נכנסה אלבניה גורלובסקי מאור עקיבא שהתחתנה באותו שבוע עם שמלה שוילקובסקי עיצבה עבורה. השתיים מתחבקות ובאותו הרגע נשברת וילקובסקי ופורצת בבכי "אני כל כך מאושרת לראות אותה שמחה, אני לא יכולה לשמור את הרגשות שלי בפנים והם יוצאים החוצה" היא אומרת ומנגבת את הדמעות "זה כל כך יפה לראות כלה מאושרת". "חיפשתי אותה בהמון מקומות כי היא עיצבה את גם את השמלה של אחותי וידעתי שאני רוצה אותה וככה חיפשתי עד שמצאתי אותה" אומרת גורלובסקי "היא אשה מדהימה, יש לה חום ויחס אישי והכל אצלה מדויק. אין לי מילים להודות לה על השמלה שעיצבה לי". ואי אפשר לסיים את הכתבה בלי אנקדוטה קטנה, זוכרים שויצ"ו סירבו בתחילה לקבל אותה ללימודים? אז כיום וילקובסקי מגיעה למגמת לימודי אופנה בויצ"ו לא כתלמידה, אלא כמרצה שמלמדת את מעצבי העתיד.