שי וידר, רק בת 24 וכבר לקחה את ניסיון החיים הקצר שלה והפכה אותו לקריירה. פרופסורים מתווכחים איתה, אבל גם מצלצלים אחר כך לומר שטעו או שהיא טעתה או כל דבר אחר שיישמע הגיוני לשם הוויכוח הפילוסופי.
וידר נולדה בנהריה לדבורית ולשחקן~בדרן יוסי וידר, אחות תאומה לבר. בניגוד לאחים תאומים היא אומרת: "אומרים שזה אחרת לגדול עם תאום, אבל אין לי למה להשוות, זה מה שאני מכירה, אומרים שמרגישים? אני לא יודעת".
כילדה אהבה מאוד מקומות פתוחים, טיולים וילדים. "כבר בגיל 10 חברות של אמא סמכו עלי עם תינוקות בני כמה חודשים. את התחום של החינוך המיוחד התחלתי בכיתה ד'. חזרתי ברגל הביתה וראיתי גן, שהיה נראה לי קצת מוזר. כילדה הכרתי את כל הגנים. נכנסתי ושאלתי את הגננת אם אני יכולה לעזור. היא הסתכלה על הסייעת ואמרה לי שהילדים לא יכולים להכיר מישהו חדש. אמרתי לה שהם הביטו בי כשהיו בחצר וחייכו. היא הסכימה ל~10 דקות בלבד. נכנסתי והרגשתי בבית. באתי הביתה ואמרתי לאבא שלי: 'אתה לא מאמין איפה הייתי'. סיפרתי לו והוא אמר שמדובר בגן לילדים עם תסמונת דאון. כל יום שישי, כשהייתי מסיימת את בית הספר, הייתי הולכת לשם. הילדים כבר קיבלו אותי. בכיתה ט' התחלתי להתנדב בקיבוץ עברון ובעוד מקומות וזה מה שנתן לי סיפוק, אושר, ולא משנה כמה ניסיתי להתרחק, נשארתי בכיוון הזה, עד היום, למרות שלא רק".
נפילה ממגדל שמירה
וידר מספרת שהייתה אוהבת לשבת על הספסל סמוך לבית העסק של אביה ולדבר עם קשישים או בודדים. "הם היו מדוכדכים. משהו בער בי לגרום לאנשים לראות בעצמם מה שאני רואה". יחד עם זאת, הייתה חסרת ביטחון עצמי, מאוד פחדנית, ובגיל ההתבגרות סבלה מחרדות. "תמיד ניסו להכניס אותי לחוגים וזה תמיד נגמר בזה שאני עומדת בצד, מסתכלת, נהנית מהמוזיקה, זה משחרר וכיף, אבל לא משך אותי. סוסים וטבע משכו אותי, ריקוד או שירה, לא משכו אותי בכלל. בתיכון היו לי חרדות נשימתיות, פתאום לא היה לי אוויר. היו לי חרדות מלהגיע למקומות, בהם היו הרבה אנשים שאני מכירה".
את הסטירה הראשונה מהחיים קיבלה בתקופת הצבא. היא התגייסה לחיל האוויר, עשתה טירונות והייתה אמורה להתחיל קורס מפקדים. "נשארתי שבת ונפלתי ממגדל שמירה, נחתכתי מתחתית של בקבוק זכוכית בברך ועברתי שלושה ניתוחים. הייתי בבית כמה חודשים, עשו לי פיזיותרפיה, וזה מאוד כאב לי. רק אחרי צילום גילו שלא הוציאו את כל הזכוכית. זו תקופה שאני מודה עליה. ילדה תמימה שבאה לרופא ואומרת שכואב לה, והוא אומר שהוא לא יודע איך מורידים את התפרים מהסוג הזה, ואת מבינה שלא הכל ורוד. לא ידעתי שיש לאנשים כל מיני תכונות כמו אסרטיביות. באותה התקופה יצאתי מהבית ונחשפתי להתנהגות אחרת, התקופה הזו חישלה אותי, כי הבנתי שזה לא משהו שקשור אליי. אני מאמינה שאנחנו כמו מראה, את יושבת מולי ואת המראה שלי. הרופא הזה היה המראה שלי, ולא, זו לא חוכמה לנקות את הכתם שעל המראה שלו, אנחנו צריכים לנקות את הכתמים שלנו. אנחנו לא יכולים כל החיים להגיד כמה לא טוב לנו, כמה אנחנו לא מתקדמים, לבחור להיות קורבן. יש מלא נשים שלא מוצאות את עצמן מבחינה זוגית, אבל גם לא עוצרות לשאול מה הן מחפשות. זו לא חוכמה לצאת עם כל אחד שאת פוגשת ברחוב, ואז להגיד 'נפגעתי'. זה נכון לגבי כל דבר בחיים. מה יעזור לי אם הייתי בוכה? צריך פחות להיות קורבן. מותר להתבכיין ולהתפנק, אבל יש אלף ואחת דרכים להגיע למטרה".
בעקבות הפציעה, צה"ל הוריד לה את הפרופיל ל~45 והציב אותה כמש"קית קישור בפיקוד צפון. היא מצאה את עצמה עם הרבה מאוד שעות פנויות במהלך השבוע, אז בעיקר התנדבה וקראה. אחרי הצבא טסה לתאילנד לחודש, ולדבריה, חזרה לישראל, כשהיא עדיין לא יודעת איך להתמודד עם העולם.
עוזבת את הקן
"עברתי שלושה מקומות עבודה, בהם פוגעים בי ומעליבים מינית. כשחזרתי מתאילנד אמרתי לעצמי שזה היום האחרון שלי בבית ההורים. אמרתי להם שמרוב שהם טובים, אני לא יודעת להסתדר בשום מקום אחר, הייתי רגישה מדי. החלטתי לעזוב את הבית, עבדתי חודש בשפיים, שלושה חודשים באילת, ובכל מקום אספתי את השיעור שלי והמשכתי הלאה. חזרתי לצפון, עבדתי מהבוקר עד הצהריים כגננת בשמרת. התחילה התקופה של החגים, והייתה קייטנה ואמרו לי שבתקופה הזו אנו אמורות לנקות את הגן. אני זוכרת שלא הבנתי את המחסום הזה, ראיתי שעוד יום עובר ועוד יום עובר, מאוד רציתי לשחק עם הילדים והבנתי שזה חלק מהתפקיד. אמרתי לעצמי, שאין לי תואר, אז מה אני מצפה. חשבתי בכלל לטוס לדרום אמריקה, אבל הלכתי לתל חי. אמרו לי שם שהלימודים התחילו באותו היום. אמרתי או קיי, זה אומר שהפסדתי רק יום אחד, אפשר ללכת לחפש דירה? אחר הצהריים כבר מצאתי דירה. התחלתי ללמוד חינוך מיוחד ופסיכולוגיה, ובשנה הראשונה חשבתי שאני בטיול שנתי, הרבה נחלים וירוק, לא קלטתי שאני סטודנטית".
וידר נשאבה לחיים סטודנטיאליים באווירה ירוקה במיוחד ובמקביל התחילה ללמוד NLP (נל”פ _ ניתוב לשוני פיזיולוגי. מודל לתקשורת בין אישית ותוך אישית _ ה"מ) ודמיון מודרך ברמת גן. מהר מאוד התחילה לעבוד עם ילדים באופן עצמאי. "מצאתי את עצמי מתחילה תואר ראשון, ממוצע של 98 בלי לחרוש יותר מדי, אבל בפסיכולוגיה משהו היה חסר לי. חיפשתי משהו עבור אנשים שנמצאים בפוסט טראומה, כדי שלא יזדקקו לטיפול של שנים וכדורים. התחלתי לחפש באינטרנט ואז מצאתי את ה~NLP, והלכתי על זה. בשיטת הטיפול הזו, דגמו את כל המטפלים שהיו בשנות ה~30 ואת כל אנשי העסקים הכי מוצלחים באותה התקופה. מהשיטות שלהם קיבצו אוסף של כלים ומאפיינים שיובילו לתוצאה הרצויה. אני לא מאמינה בתאוריות. ה~NLP אומר שלכל אדם יש את המפה שלו, אתה אף פעם לא יודע מה הוא חושב, יש כלים דרכם אתה מכוון אותו להגיע לתוצאה הנכונה, אבל הוא מגיע אליה לבד. עד היום אני בוויכוחים עם אנשי פסיכולוגיה ופרופסורים מובילים. כשאנשים שומעים איך אני מדברת אליהם, הם לא מבינים, אבל איכשהו אני מקבלת טלפון מאחד מהפרופסורים שאומר שהוא חשב על מה שאמרתי והוא מסכים איתי".
הילדה שמעולם לא דיברה
הילדה הראשונה שבה טיפלה הייתה בת 8, שמעולם לא דיברה ולא כתבה. היא הגיעה לראיון, בו חיפשו מרפאה בעיסוק עבור הילדה. לא היה לה תואר ראשון, אבל היא הגיעה לפגישה ואמרה לאמא: "בואי נדבר". "אמרתי לה שאני לא רוצה לדעת מה יש לילדה, כי אם תגיד לי שיש לה דיסלקציה, לא אלמד אותה לקרוא. היא אמרה לי שעל המשפט הזה התקבלתי לעבודה. בתוך שנתיים הילדה הגיעה למצב בו היא יודעת לדבר, לקרוא, לעשות חשבון. זה התחיל מזה שהיא צחקה ויצא לה חחח בצחוק. הייתי מוציאה אותה החוצה ומשלבת כלים של NLP. בשנה השנייה כבר העברתי אותה לחינוך Vרגיל, הייתי מלווה אותה בבוקר לכיתה ואחר הצהריים הייתי מבלה איתה עוד שעה~שעתיים. אז הבנתי יותר כמה שתיאוריות ואני לא עוברים ביחד. לקחתי את ה~NLP ובניתי אותה על החינוך המיוחד. לא כולם חייבים לדעת לדבר, ללכת כמו שצריך, אני צריכה לתקן את עצמי, לדעת לעמוד מולם לראות בהם את החוזקות ולהעצים אותם. היו לי המון קשיים איתה להסביר לה מה זה 1 או 2, אבל זה כי לא הייתי מנוסה. היום זה יהיה יותר קצר, כי אני יותר מנוסה".
בהמשך טיפלה בעוד ילדים וגם בהורים שלהם, טיפולים משפחתיים. "כל מה שאני רוצה לחקור, אומרים לי שהתארים שלי לא מספיקים. הכי קל לתת לילד ריטלין, ב~NLP אני מטפלת בקשב וריכוז. הכי קל לתת תרופה לשינה, אבל אני רוצה שאנשים יהיו חופשיים. מעבר לזה, האוכלוסיות המוחלשות הכי צריכות את הסיוע הזה, אם זה אנשים בלי כיוון או עם קשיים כלכליים, שכמנטור אני עוברת איתם תהליך והם מגלים שיש להם עוד אפשרויות. בסדנה שעשיתי ילדה שאלה אותי: 'למה את פה', אמרתי כי זו העבודה שלי. היא אמרה לי: 'לא נכון, אבא שלי הולך לעבודה ואין כסף'. זו הייתה סדנה גדולה מול אנשים, ומה תגידי לילדה? אז אמרתי לה שהיא תגיד למה אני פה. אז היא אמרה: 'כי את אוהבת אותנו'. אז נכון, לעבודה הולכים באהבה, ואם כל אדם יילך אחרי האהבה שלו, הוא יצליח".
לפני כשנה וחצי החלה להרצות. בהרצאה הראשונה שלה, מול אנשי עסקים ומטפלים, היא רעדה. "תמיד יש את המשפט הזה: 'יו, את נראית צעירה', ואני משקשקת עד שאני מקבלת את החיבוק של 'איזו נפלאה את'. עד היום שואלים אותי איך אני, בת 24, באה לאדם שיכול להיות סבא שלי, ומצליחה. איך אני מגיעה להרצאות, שם כולם אומרים שיש להם ילד יותר גדול ממני ואיך אני מצליחה? אלה הם התשוקה והטוטאליות והרצון האמיתי לעזור לאנשים. עד היום עברתי לא מעט פוסט טראומות, חרדות של עשרות שנים, מקרים מטורפים וכל הזמן אני מפתיעה את עצמי מחדש שאני מצליחה".
בימים אלה היא משלימה את התואר השני שלה במינהל מדיניות ומנהיגות בחינוך באוניברסיטה הפתוחה, וחייה מתנהלים בעיקר מהרכב שלה. "אני מגיעה לבתיהם של אנשים לטיפולים, ובמקביל, שוכרת משרדים במרכז, הסדנאות שלי נעשות בכל הארץ, אז כרגע אני מאוד דינמית. גרתי במטולה עד לפני חודשיים, כרגע בנהריה, שהיא תמיד תישאר הבית. הסיפוק בלתת, חשוב לי יותר משינה. אני חושבת לעצמי: לאנשים יש בעיה מסוימת שמפריעה, חרדות, ילדים וזוגיות, וכמה מהזמן הם מבזבזים על טלפונים, על שינה, על דברים מיותרים. אם הייתי ישנה בשלוש השנים האחרונות, כל ההצלחה הזו הייתה קורה".
