לפני כשנה ראיתי ראיון טלוויזיוני עם אחד ממנהיגיה הרוחניים של איראן. האיש אמר שהישות הציונית תתחסל תוך 25 שנים. האיש לא אמר תחוסל, לא איים, ולו ברמז, על אפשרות תקיפה צבאית, אלא דיבר על חיסול פנימי וקריסה חברתית.
לאחרונה אמר ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, שהוא חושש מהאיזונים הפנימיים בתוך המדינה וששם לדעתו טמונה הסכנה הקיומית האמיתית. מיד יצאו נגדו פוליטיקאים וטענו שהאיש מגזים, שבישראל אין מצב לקיצוניות עד כדי מלחמת אחים ושהחברה הישראלית חזקה ומחוסנת בפני התרסקות פנימית.
ואני אומר שצריך להתייחס לדבריו של פרדו כקריאת השכמה. החברה הישראלית מקוטבת כפי שלא הייתה מעולם, ובהעדר מדיניות ברורה בנושאי שלום, ביטחון וכלכלה, המצב עלול להתדרדר. בואו וניקח מצב תיאורטי שבו ישראל והפלסטינים מגיעים להסדר מדיני, שפירושו המעשי, על פי כל מודל קיים, הוא מדינה פלסטינית ונסיגה חלקית של ישראל ממקומות שהיא מחזיקה בהם כבר 50 שנה כפיקדון לשלום. האם התהליך הזה לא ייתקל בהתנגדות עזה של חלק גדול מהציבור, התנגדות שיכולה להוביל למרי אזרחי, ואולי חלילה למלחמת אחים? ואם זה בלתי אפשרי להעביר הסכם מדיני בעתיד ואנחנו מתגלגלים למצב של מדינה אחת גדולה מהירדן לים, על כל המשמעויות שהיא טומנת בחובה – שתי הסיטואציות, חוסר אפשרות לשלום והיפרדות מהפלסטינים, או לחילופין מרי אזרחי, שניהם טומנים בפנינו את הרע שעליו דיבר באיפוק רב, אבל בשכלתנות ובידע, ראש המוסד תמיר פרדו.
