תחת המטרייה והתמיכה הענקית של המועצה האזורית מטה אשר נפתח השבוע, לראשונה, בגליל המערבי הסניף של ארגון איגי – ארגון נוער גאה. הפעילות בסניף היא דיסקרטית וידועה אך ורק למדריכים ולחניכים.
בראיון ל"צפון-1" והד הקריות מספרים המדריכים אריאל בן שנאן, בן 26 מנהריה, ואופיר לקח, בן 30 מקיבוץ ראש הנקרה, על היציאה מהארון ועל הרצון להרגיש שווים בחברה הישראלית. המטרה המרכזית: לאפשר לכמה שיותר בני נוער להיפתח ולהרגיש בטוחים בזהותם המינית. השניים לא עברו לתל אביב ובחרו להישאר בפריפריה מתוך תחושת שליחות לקדם את הנוער הגאה, לצמוח איתו יחד ולהבין שאפשר גם אחרת.
הרצח בבר נוער באוגוסט 2009, שלא יורד מהכותרות, סוחב עימו טראומה. במקרה טראגי אחר, נער נפטר ממנת יתר לאחר שהוריו לא קיבלו את העובדה שהוא הומו. לצד אלה, יש כם בשורה: חוק הפונדקאות שעבר בקריאה ראשונה מאפשר לזוגות חד מיניים עד גיל 54 להשתמש בשירותי אם פונדקאית כדי להביא תינוק לעולם. הצעת החוק אמנם אינה מתייחסת להומואים וללסביות במפורש, אך מתירה "לכל אדם בנפרד" להפוך להורה בסיוע פונדקאית.
הראיון עם בן שנאן ולקח התקיים מיד לאחר הפעילות הראשונה של איגי בגליל המערבי. למפגש הגיעו מספר בני נוער. בן שנאן, סטודנט לעבודה סוציאלית: "אני הכרתי את איגי בשנים האחרונות אחרי הצבא. תמיד ידעתי שאני לא כמו כולם, אבל לא שיתפתי. הכרתי חברים שהיו חניכים באיגי וחוויות ההתבגרות שלהם היתה שונה. באיגי יש מרחב פתוח שאפשר להתקיים בו ולראשונה יש פרישה לצפון ולפריפריה, כי בעצם מה שמתאים לתל אביב ולגוש דן מתאים גם לכאן ועכשיו יש לבני נוער הזדמנות. הנוער בפריפריה חושב בדרך כלל איך לעוף מפה לאחר הצבא ולכן האפשרויות מוגבלות מאוד. חלמתי שיהיה כאן תא גאה או אגף גאה כמו בעיריית תל אביב. את אופיר הכרתי כשהיתה הסברה באגף הנוער של מטה אשר. החלטנו לפתח קבוצה, ואני שמח שבמטה אשר קיבלו אותנו בפתיחות".
לקח: "בנינו מערך פעילות, ובהתחלה מדובר על תהליך של היכרות. יש בני נוער שמגיעים לפעילות ללא ידיעת ההורים, ואחרים – וזה באמת מחמם את הלב ההורים שלהם מסיעים אותם לכאן. בתוך החוויה האישית, זה מאוד חשוב להתבגר בתחושה שיש לידך מישהו שתומך בך. החזון שלנו הוא שנוכל ללכת ידי ביד בצפון בלי פחד".
בן שנאן: "השאיפה שלי היא הכי כנה ואמיתית. היום אני לא אלך בנהריה יד ביד עם בן הזוג שלי, אבל כשאני עולה לרכבת ומגיע לתל אביב, אני בעולם אחר. בהפרש של שעה נסיעה הכל הופך ללגיטימי ואני מרגיש שייך. אני רוצה להרגיש כך גם בבית שלי, שמבחינה חברתית לא יהיו כאלו פערים בחברה הישראלית. בעיקר כשעולה המילה הומו, יש לי מין טיק כזה כמו פחד ואני מקווה שבני הנוער היום יוכלו לדלג על הטראומה הזאת".
לקח: "לי מאוד קשה עם ההגדרה שאני אחר כי אני חד מיני. אנחנו לא שונים מאף אחד אחר. שירתנו בצבא ביחידות קרביות, תרמנו למדינה. החברה צריכה לקבל את זה, אין ספק שכל החוויות שעברתי לא תורמות, כי אם אני אלך עם בן זוגי ברחוב, יהיו מבטי עיניים. אנחנו נמצאים וחיים בתוך אוכלוסייה שמרנית".
גם ההורים יצאו מהארון
בן שנאן הוא בן רביעי במשפחה שחזרה בתשובה לפני מספר שנים. שניים מאחיו דתיים מאוד. הוא מספר, כי בתקופת חטיבת הביניים היה ממש דתי, אך ההורים נתנו מרחב לכל ילד. כשעלה לתיכון הרגשות לגבי הנטייה המינית התחזקו, אך המציאות שחי בה לא אפשרה לו לפרוץ החוצה. זה קרה כששירת בצבא. "הבנתי וקיבלתי את עצמי, אבל עם ההורים אמרתי 'רגע. לא נוסיף להם עוד בעיה על הראש'. ביום הולדתי ה-23 אמי התקשרה אלי ואמרה לי מה היא חושבת ולמעשההיא הוציאה אותי מהארון. זו היתה פריקת עול, בכינו והתרגשנו. ההורים שלי הם אנשים מדהימים ומכילים, והדבר הכי חשוב לקבל זה תמיכה מהמשפחה שתהיה בסיסית וחזקה. אם זה לא קורה, זה יוצר לבני הנוער מכשול רגשי ונפשי. למעשה, גם ההורים יוצאים איתך מהארון. בכל מקרה היציאה מהארון היא בכל פעם שאתה מגיע למסגרת חברתית. בכל פעם יוצאים מהארון מחדש".
אופיר לקח גדל בקיבוץ ראש הנקרה ולמד בבית הספר סולם צור, הבן הראשון במגמת תיאטרון. הוא מספר כי תמיד חיי בתחושה שהרבה יודעים עליו יותר ממה שהוא יודע על עצמו. בגיל 17 הוא החליט לצאת מהארון אחרי תקופה ארוכה ששמר בבטן. זה שלוש שנים שהוא חי עם בן זוגו.
לקח: "נולדתי למשפחה מכילה ומקבלת, ובעקבות היציאה שלי מהארון היה שינוי בשיח – מה זה אומר להיות הומו. זה היה נורא חדש, הם שאלו אותי בהתחלה האם אני רוצה להיות אשה, אבל הם היו צריכים זמן. החברה היא מאוד גברתנית והיה צריך להוכיח כל הזמן. בקיבוץ לא דיברנו על זה אף פעם. היום, כשיש עוד בני שכבה שלי שיצאו מהארון, אני חושב שיכולנו לדבר על זה, אבל אף אחד לא ידע על השני".
תום פישר מנהריה היה נוסע בגיל 16 לפעילות של איגי בקריות. הוא מספר שהתהליך הזה היה מכונן עבורו. כששמע שפותחים סניף של איגי בגיל המערבי, לא היה מאושר ממנו. "בפעם הראשונה הגעתי לאיגי כשהייתי בן 16. כנער בארון הייתי צריך לפעמים לשקר להורים ולא לספר לאן אני הולך. באיגי פגשתי עוד נערים שהתמודדו עם שאלות דומות לאלו שהעסיקו אותי. נושא המיניות מעסיק אותנו מאוד כבני נוער והרבה פעמים הומואים ולסביות בארון לא יכולים לדבר על נושאים כאלה עם חברים בבית הספר. המסגרת של איגי מפגישה אותך עם עוד נערים כמוך ומאפשרת מסגרת חברתית אלטרנטיבית.
"אני פגשתי שם דברים שהיו חדשים גם עבורי. למשל, נער שהיה בתהליך לשינוי מין. למדתי שגם את זה יש וגם את זה צריך לקבל ולאהוב. עם חלק מהאנשים אני בקשר עד היום, כולם כבר במקום אחר, הרבה יותר טוב".
איך מצטרפים?
הקבוצה של איגי נפגשת אחת לשבוע במרחב המאפשר דיסקרטיות לכל נער ונערה להגיע ולפגוש בני ובנות נוער בגילם. הסניף מציע טיולים, פעולות, סרטים ואירועים מיוחדים. לפרטים: igy.org.il
כברו לכתבה בצפון -1
