מבזקים
בית / קריות / חדשות קריות / הרומן שלי עם הים

הרומן שלי עם הים

יותר מ-20 שנה חי ניצן בן חיים, 42, בארה"ב, שם פיתח את אהבת חייו – הגלישה, גילה את הסאפ, הביא אותו לישראל ופתח את אחת מהחברות הגדולות בעולם בתחום. כשנולדה בתו הבכורה, גלי, החליט לחזור לישראל ולגדל אותה כאן. לפני חצי שנה חזרה המשפחה לקריות, ובן חיים החליט לפתוח חנות ייעודית לגלשנים וסאפ, אותם הוא מתכנן ומייצר בעצמו.

בן חיים נולד בקרית ים, בן זקונים בין ארבעה ילדים. "הייתי ילד מפונק, ההורים התגרשו כשהייתי בן 10 וקיבלתי הכל. גרתי עם אמא שלי, אחי גר איתנו במשך תקופה, עד שהתגייס לצבא. כשהייתי בן 17, כבר הייתה לי דירה, כי אמא שלי עברה לגור בכרמל עם בן הזוג שלה. אמנם הייתי רואה אותה כל יום, כי היא עבדה בקרית ים, אבל הייתה לי דירה לעצמי. לא היה אחד שלא הכיר את הדירה של ניצן, זו הייתה דירה של מסיבות".

ניצן בן חיים. צילום: דורון גולן
ניצן בן חיים. צילום: דורון גולן

ילד שטותניק

את הים גילה כשאחיו קנה גלשן, אבל בעצמו החל לגלוש רק בגיל 13, במקביל לתעלולי הסקייטבורד שבאותן השנים עשה עלייה לישראל. "הייתי מתחרה הרבה, הייתי היחיד מהצפון שהיה מתחרה בתל אביב. אני וחבר ילדות שלי עשינו מהפיכה בצפון בתחום הסקייטבורד. התחלתי לגלוש לפני התיכון, אבל כשהגעתי לרודמן, שיושב על הים, היינו פותחים את החלון, רואים גלים והולכים לגלוש. הייתי ילד מופרע, נכון שסיימתי תיכון, אבל הייתי שטותניק. הים בשבילי זו לגמרי בריחה. גם היום אחרי כל כך הרבה שנים, זה לא ספורט או תחביב עבורי, זו התמכרות".

לפני הצבא טס לארה"ב לבקר את אחיו שכבר התגורר שם. הוא חזר כדי להתגייס, סיים טירונות בהצטיינות ונשלח לקורס נדיר לתפקיד מנוען לוחמה זעירה ויועד לעבוד עם כלים של השייטת. כמה חיילים בלגניסטים גרמו לכך שהקורס התפוצץ וכשביקשו לשלוח אותו למקום אחר, הוא הפך לאנטי. "זה הוציא לי את כל האוויר מהמפרשים והתחלתי לעשות בעיות, נכנסתי לכלא, עשיתי נפקדות ואז שמו אותי בכורדני. אמרתי לעצמי 'מה, בשביל זה אני פה?' ויצאתי מהצבא".

בפעם הראשונה כשנסע לתקופה לארה"ב, היה בן 20. אחיו עבד בחברת יהלומים ולימד אותו להיות איש מכירות, אבל הוא לא החזיק מעמד והחל לעבוד בשיפוצים. "חייתי בסן פרנסיסקו וכל הזמן רציתי ים וסקייטבורד. ריסקתי את הרגל והייתי מושבת לארבעה חודשים, עזבתי עבודה והייתי צריך לגור אצל אחי. היה לי חבר ילדות מקרית ים, בעל פיצרייה. הייתי מתקשר אליו הרבה מארה"ב. הוא רצה לפתוח פיצרייה נוספת ואמר לי לבוא. חזרתי לארץ, חיפשנו מקום ומצאנו בצומת קרית אתא, אבל זה לא הסתדר, כי מישהו אחר לקח את המקום. החבר שלי עזר לי לפתוח פיצרייה משלי בקרית אתא. הייתי ילד, לא ידעתי כלום על ניהול עסקים, אז החזקתי מעמד כמעט שנה וחצי וסגרתי. בתקופה ההיא היו הרבה מסיבות וחברים, חזרתי לבית הריק שהיה לי וכל היום היו אצלי חברים מכל המינים, מסיבות, סמים והייתי חייב לברוח. אמרתי לעצמי או שאני מסתבך או שאני חוזר לארה"ב".

הוא חזר לארה"ב ועבד עם אחיו בחברת היהלומים, אך לא הפסיק לרגע לגלוש. "לגלוש בארץ ובארה"ב אלה שני עולמות שונים, אי אפשר להשוות בכלל, כי הים התיכון הוא לא האוקיינוס האטלנטי. האוקיינוס הרבה יותר חזק, קר וגדול. קליפורניה היא אחת המדינות הנחשבות בעולם לגלישה, יש בה חופים בלי סוף ואתרי גלישה מפורסמים. הייתי שם מאוד מעורב בקטע של הגלישה, סן פרנסיסקו נחשבת לאחת הערים הנחשבות בסקייטבורד בעולם, וזה היה טוב בשבילי. הוואי תמיד הייתה החלום שלי לנסוע לגלוש שם. כל גולש יגיד שזה החלום שלו. היה לי חבר טוב שיום אחד החליט לעזוב הכל, עם אשתו, ונסע להוואי וזה עשה לי חשק. אמרתי שלום לאחי, עליתי על מטוס ונסעתי. בלי לדעת כלום, ארזתי תיק וטסתי ונשארתי שם כמעט 13 שנה".

בהוואי עבד בן חיים בעבודות מזדמנות עד שמצא את עצמו בתפקיד מדריך טיולי קיאקים לתיירים. "הייתי מצלם מתחת למים עם שנורקל כדי לעשות אקסטרה כסף ומשם התגלגלתי לצלילה, עשיתי קורס והתחלתי לעבוד כמדריך על סירה. אחר כך פתחתי חברה לפעילויות ימיות".

מהפכת הסאפ

לפני כמעט עשור, החליט ביחד עם חבר ילדות, איתו גלש על סקייטבורד, לפתוח חברת גלשנים. "ב-2008 התחילה מהפיכת הסאפ בעולם", הוא מסביר, "בהרבה מקומות בעולם לא ידעו מה זה, אבל זה התחיל במאווי והפך ממש לספורט. ראיתי מסביבי את האנשים הכי טובים בעולם מתחילים לפתח גלשנים ואמרתי לחבר שלי שיש משהו מאוד חזק שעומד לתפוס ואולי כדאי שנזמין גם גלשני סאפ. הרעיון היה לפתוח חברת גלישה – אני בהוואי, חבר אחד בקליפורניה ועוד חבר בארץ ושלושתנו נמכור גלשנים. כששלחתי לארץ את הסמפלים הראשונים של הסאפ, החבר שלי חשב שמשהו בייצור לא היה בסדר. אמרתי לו שזה משהו שהולך לתפוס, והוא היה שלילי. אמרתי לו שיחכה בסבלנות, שייתן לכמה אנשים לנסות. בינתיים, התחלתי להביא להוואי מכולות של גלשני סאפ ועשיתי הרבה רעש. היו כמה אנשים שמאוד לא אהבו את הישראלי הזה שיצר קשרים בסין והציף את האי בגלשנים. היו כאלה שמאוד אהבו, כי הבאנו מחירים זולים. הצלחנו לבנות חברה גדולה בזמן קצר. בהתחלה לקחנו פרזנטורים מקומיים ועשינו איתם הרבה מאוד רעש, עוד לפני עידן הפייסבוק. צמחנו מאוד מהר בשנתיים הראשונות והייתי נוסע הרבה לקליפורניה, כי בהוואי כיסיתי את כל השוק והיינו צריכים להתפתח".

אחרי שלוש שנים הוא העמיס גלשנים על וואן גדול ונסע לאורך החוף המערבי, מקליפורניה עד וושינגטון. "דפקתי על דלתות והצגתי את עצמי ואת הגלשנים וזה הפתיע המון אנשים. הם לא היו רגילים באמריקה לישראלי שדופק על הדלת ומציג את עצמו, היו בהלם אבל מאוד אהבו את זה, כי זה היה עדיין חדש, הבאתי דברים מדהימים וזה תפס ממש. התחלנו למכור עוד ועוד, השותף שלי היה יושב במשרד ואני הייתי מסתובב. חזרתי להוואי, ובמקביל התחלנו לעשות תערוכות בפלורידה ויוטה, לקחנו מפיצים ביפן ובאירופה, בקנדה וניו יורק וממש גדלנו. מה שעשינו בשמונה שנים, חברות לא עשו ב-30 שנה. עשיתי את זה 24 שעות ביממה, לא היו לי חיים. גלשתי סאפ על גלים מאוד גבוהים, הצלחתי להתחבר עם כמה אנשי מפתח, אגדות מעולם הגלישה".

ניצן בן חיים. צילום: דורון גולן
ניצן בן חיים. צילום: דורון גולן

לגלוש עם כרישים

לפני ארבע שנים הוא פגש את קרן, שהגיעה מישראל לבקר חברים. יום לפני שהייתה אמורה לחזור לישראל, היא הוזמנה לארוחת ערב אצל אחיו, כשגיסתו בתפקיד המשדכת. "אמרו לי שיש מישהו להכיר לי ואמרתי לעצמי, אני כבר בת 35, לא רואה את עצמי מכירה מישהו מארה"ב, אבל איך שראיתי אותו הרגשתי כמו באגדות, שמישהו דוחף אותי אחורה", היא אומרת השבוע, תוך שהיא מיניקה את לני, בתם השנייה בת החודש, שנולדה בישראל.

"גם אני הרגשתי ככה", אומר בן חיים, "אחר כך גררתי אותה לטיול איתי, הכנסתי אותה לים לגלוש עם כרישים. אחרי שלושה חודשים הצעתי לה נישואים על יאכטה. עבדתי עם חברת 'באדי גלאב', שהמציאה את חליפות הגלישה והכרתי את הבן של הבעלים, רנדי מייסטרל ומאוד התחברנו. החברה בדיוק עשתה פתיחה מחודשת לחנות הבית, ואמרתי לקרן לבוא בצהריים. ביקשתי מרנדי את היאכטה הענקית, ותוך כדי המסיבה, אמרתי לקרן 'בואי לראות משהו', כבר הציקה לי הקופסה של הטבעת בכיס. ההורים שלה ידעו, כי שלחתי להם את התמונה של הטבעת. היינו על היאכטה, קרן כבר הייתה עייפה, אבל חיכינו שחברה שלה תבוא ליאכטה, כי היא היחידה שיכלה להגיע ולהיות בסקייפ עם ההורים של קרן בארץ. פתאום הגיעו כמה חברים וזה היה מרגש, ההורים שלה ראו את הצעת הנישואים דרך הסקייפ". לאחר כחודש קרן הרתה. בתם הבכורה, גלי, נולדה לפני כשנתיים וחצי.

לפני כשנה וחצי מכר בן חיים את החלק שלו בחברת הגלישה המצליחה ופתח חברת בנייה שמאוד הצליחה. "בתור אחד שגר בארה"ב 22 שנה, כולם אמרו לי שאני מטומטם אם אני חוזר לארץ. תמיד אמרתי שכמה שאני אוהב את הוואי וקליפורניה, אני לא יודע אם אני רוצה לגדל את ילדיי שם. הצורך לחזור התעורר כשגלי נולדה. לא רצינו ילדים אמריקאים, זה הפחיד אותנו. עזבנו עסק מאוד מאוד מצליח מבחינה כלכלית, אפילו יותר מאשר חברת הגלישה, וחזרנו לישראל נטו מאהבת הארץ כדי לגדל פה משפחה. מאז שחזרנו, אין פה מישהו אחד שדיברנו איתו ושעשה לנו טוב על הלב בנוגע למהלך הזה. היינו בהלם. היה אולי רק אחד שאמר לנו שהוא גאה שיש עוד כאלה כמונו שחוזרים לישראל מטעמים של ציונות. כל השאר זה כאילו ללחוץ 'פליי', כולם אומרים אותו הדבר. לא אגיד שלפעמים אנחנו לא תופסים את הראש ואומרים מה עשינו. אני מבין למה הישראלים בוכים, כי הם לא עשו הרבה דברים מספקים בחיים. אני עשיתי, מיציתי, הייתי בים במקומות בעולם והגשמתי הרבה חלומות בחיים. אני בשלב מאוד קרוב להגיד 'זהו', כי החלומות שלי כילד היו חלומות של גולשים ומה שעשיתי אין לזה מחיר וזה לא משהו שאפשר להזמין או לתכנן, הייתי מאוד בר מזל לחוות את מה שחוויתי".

ישראלים בנשמה

מאז שחזרו לפני כחצי שנה מתגוררים בני הזוג בן חיים בקרית מוצקין. שניהם ישראלים בנשמה, וגם בן חיים, למרות היעדרות של יותר משני עשורים, עדיין יודע שישראל היא הבית. "בהוואי חייתי בצורה מאוד פשוטה, לא היה חסר לי כלום, גרתי עם שותפים כי זה מאוד מקובל שם, אבל אין מחיר לחוויות שצברתי, זה בגדר חלום שקשה להגשים. למדתי שאפשר ליהנות מהחיים ולהיות אדם מאושר ושמח גם בלי שיש לך מיליונים בבנק. מאוד קשה לנו עכשיו עם ההתאקלמות, אבל אני קם בשש בבוקר, הולך לים וחוזר רועד מאושר. יש לנו סטנדרטים מאוד גבוהים במה שאנחנו רוצים לעשות ואיך לחיות, אבל אנחנו יודעים ליהנות גם מדברים פשוטים ואני כל כך מכיר את עצמי, עברתי כל כך הרבה דברים, שהיום אני אומר, שאולי לא אחיה באותה רמת החיים, אבל מה אנחנו בסך הכל רוצים? לגדל ילדים בריאים ולדעת ליהנות מהחיים. הים פה הוא לא הים של הוואי, אבל זה עדיין ים.

"לא קל פה, אבל מה שהכי קשה זה האנשים שמורידים אותך, שלא מבינים איך העזנו לחזור. בסוכות הזמין אותי חבר למאהל בנווה ים. הבנו שיש אנשים שבמהלך הקיץ מעבירים את החיים שלהם על הים. היינו בשוק, ראיתי את הילדים מסתובבים ורצים, וככה אני רואה את הילדים שלי גדלים בארץ. בא לי להגיד לכל אלה שבוכים: 'תלמדו, כי אלה חבר'ה מהקריות שהצליחו, אבל יודעים ליהנות'. אחד החברים, בחור מאוד מצליח, אמר לי שהם לא צריכים לנסוע לחו"ל, זה החופש שלהם. זה הבדל עצום בין לפגוש חבר'ה כאלה מאוד חיוביים, שיודעים ליהנות ולנצל את מה שיש. זו הדרך שלי".

מאז מכר את החלק שלו בחברת הגלישה לא עבר יום שבו לא חשב על גלשנים. "כמה שהצלחתי בעסק השני, לא הפסקתי לגלוש ומכיוון שהתעסקתי כל כך הרבה שנים בגלישה, הראש לא הפסיק לעבוד וידעתי שאני חייב לחזור לזה, לא משנה מה. כשהחלטנו לחזור לארץ, אמרתי לעצמי שאם אני חוזר, זה מה שאני רוצה לעשות. יש המון סאפים, התעשייה מאוד מפותחת, אבל אני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה לתרום".

הוא הקים מותג חדש שנקרא "מג'יק בורד קומפני". "פתחנו את העסק בבית ערבי ישן בחיפה, שהיה מחסן, אבל עכשיו אני הופך אותו לאולם תצוגה. אני מעצב, מייצר ומייבא גלשנים. הבאתי לארץ גלשנים שהם שנתיים קדימה ממה שאנשים רגילים, עם טוויסט מאוד חזק, בהשראת גלשני גלים. הצלחתי לייצר סאפים קטנים, כי סאפ זה גדול וכבד. הרעיון הוא שגולש סאפ ירגיש כאילו הוא גולש על גלשן רגיל, והקונספט שלי הוא לייצר גלשני גלים, שאפשר לחתור עליהם ולא גלשן סאפ שאפשר לגלוש עליו. בגלל הגודל של הסאפ והחומרים ממנו הוא עשוי, יש קו שקשה גם לחברות הגדולות בעולם לעבור. אני עובד עם היפנים, אנשים מאוד מנוסים ופרפקציוניסטים, על מוצרים שעשויים בגימור יפני, למרות שהייצור הוא בסין. האנשים באים מתחום גלישת גלים ומייצרים סאפים היום, אבל יש להם ניסיון בגלישת גלים.

"כשאני גדלתי בקרית ים, היה פה דור של גולשים שהיו בורחים מבית הספר כדי לגלוש, אבל היום המצב הוא אחר. אין דור חדש של גלישה, יש פה הרבה קייטנות גלישה, אבל אין הרבה ילדים גולשים. השאיפה שלי היא להגיע לחוף הים, שהעסק יהיה על החוף, כמו כל מועדוני הגלישה. הייתי עושה יותר פעילויות ילדים כל השנה כדי להוציא אותם מהקריות. לדוגמה, בנהריה, יש חברת גלישה שמוציאה את הילדים לטיולי גלישה בחו"ל. הסיבה שהסאפ גדל כספורט היא בגלל הנשים, כי 70 אחוזים מתעשיית הסאפ הן נשים. 85 אחוז מתעשיית הסאפ בעולם היא בכלל לא בים, היא באגמים ונהרות.. אומרים ש-150 אלף סאפים מיוצרים מדי שנה בעולם ויש יותר ביקוש מאשר תפוקה. הספורט הזה עוד לא הגיע לפני המים, עד שסאפ לא יהיה מוכר בעולם כמו אופניים, הוא לא יפסיק לגדול. עכשיו התחום נכנס לאולימפיאדה ואחרי זה כל העולם יידע מה זה. זה רק הולך וגדל. הטרנד הזה מאוד חזק במרכז, אנשים מהצפון נוסעים עם חבר'ה מהמרכז לטיולי סאפ בכל העולם".

למרות שההשקה הרשמית של החברה תתקיים ביום שישי הבא, בשעות הצהריים, כבר הספיק בן חיים להביא שתי מכולות לארץ ולהפוך את החברה למותג ידוע. "החברה החדשה כבר מוכרת בכל הארץ, עשיתי רעש במועדוני גלישה, והרעיון הוא לעשות דברים שעוד לא עשו פה. מי שדוחפת ומחזקת אותי זו קרן, כי היא תומכת בכל העניין בצורה לא מובנת. אני יכול להעיר אותה בארבע בבוקר כדי להכין סנדוויצ'ים. יש סיבה לכוח הזה, כי אם קרן לא הייתה תומכת, הייתי נשבר ממזמן. ישנו שיתוף פעולה מדהים בכל מה שקשור לים. זה מפעל חיים שאנחנו רוצים לבנות, אם היא לא הייתה בעד זה, זה לא היה קורה. לא הייתי מרשה לעצמי לעזוב עסק עובד ומצליח כדי להתחיל משהו חדש עם רמת סיכון מאוד גבוהה, בלי שהיא הייתה תומכת בי, כי היא יודעת כמה אני אוהב את זה וזה לא מובן מאליו".

צילומים: דורון גולן

בדוק גם

סרט טבע על נחל הקישון. צילום: יח"צ

ערוץ טבע מפנמה צילם סרט טבע בנחל הקישון

ברשות נחל הקישון אירחו צוות צילום מפנמה, אשר עוסק בצילומי טבע ומצלם סרט על אתרים …

יחידת האופנועים בקרית אתא . צילום: דוברות מדא כרמל

מגן דוד אדום שידרג את מערך הצלת החיים בקרית אתא

על פי נתוני מד"א כרמל, קרית אתא נמצאת מדי שנה במקום הראשון במספר קריאות החירום …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *