מבזקים

התבגרתי

גילוי נאות: אני מכירה את גל אלקלעי מגיל 14, אחרי שנכנסתי לחטיבה הביניים והבנתי מי נגד מי. בשלב יותר מאוחר של החיים, הוא אמור היה להפוך להיות גיסי, ואיפשהו המעמד הזה שלו, מבחינתי לפחות, נשאר עד היום. הייתי שם כשהוא החליט להפוך את האהבה למוזיקה למקצוע לחיים. הייתי שם כשנזרקו שמות של העסק לאוויר וכשנפל הפור על  השם "גל המוזיקה". כדי להבין קצת את הבנאדם שמאחורי השם, צריך אולי להתחיל מההתחלה.

אלקלעי נולד לפני 44 שנה בקרית חיים, בן בכור ליוסי ואסתר ואח לטלי, 34. אביו היה ימאי ואמו עקרת בית. "הייתי ילד חופש", הוא אומר, "בדיוק כמו הבן הבכור שלי תומר, שואל הכל 10 פעמים, כל היום מדבר, שר, מעסיק את עצמו, לא צריך שיעסיקו אותו. מכיוון שאבא שלי היה ימאי גדלתי באונייה. מגיל תשעה חודשים עד גיל 12 הייתי רוב הזמן באוניות, הייתי מתחיל לימודים חודשיים אחרי הזמן ומסיים חודשיים לפני הזמן, כי כל הזמן הפלגנו לחו"ל עם אבא. הייתה לי ילדות מדהימה. מכיוון שלא הייתי בבית הספר, אבא שלי היה מלמד אותי הכל, ובזכות העובדה שהיו עובדים זרים על האונייה, ידעתי אנגלית בגיל מאוד צעיר מאוד. נהניתי מכל רגע. היו קטעים גם פחות נעימים, כי כשאתה בן של ימאי ולפעמים אתה לא מפליג איתו והוא נעלם לשלושה חודשים, היה קשה להיפרד ממנו בנמל ולראות את האוניה מפליגה אל האופק. את כל הקטע של לעשות חיים ולדעת ליהנות מהחיים קיבלתי מההורים שלי שאהבו מסעדות ובילויים".

גל אלקלעי. צילום: דורון גולן
גל אלקלעי. צילום: דורון גולן

החתונה הראשונה

את האהבה למוזיקה קיבל מאמא שלו. "היא לא הייתה מדליקה טלוויזיה, היא הייתה שמה תקליטים שהיו מנגנים כל היום, רק לא בין שתיים לארבע. היא הכירה לי את כל הלהקות, מאלביס עד קווין ודפש מוד. בגיל 14 נסעתי עם חבר למועדון בנהריה, שם ראיתי את התקליטן, ליאור אביב, ושם נדלקתי על הדבר הזה והתחלתי להתעניין. יחד עם עודד גולדברג חבר ילדות שהיה חולה מוזיקה, לאט לאט נדבק בי החיידק".

אלקלעי התחיל לתקלט במסיבות ביתיות, וכשמלאו לו 15 התחיל לקניות ציוד. שנה לאחר מכן, התקבל לעבוד במועדון הדיקסי. "כשהייתי בן 16 וחצי, צלצל אליי אשר אבישר ושאל אם עשיתי פעם חתונה. הוא היה חייב די ג'יי לאירוע ואמרתי לו שיביא את המוזיקה ואני אזרום. הלבישו אותי בחליפה, שהייתה גדולה עלי בשתי מידות, ועשיתי את החתונה הראשונה שלי. זה ריגש אותי והלחיץ אותי, כי הרגשתי אחריות גדולה. זה היה מטורף".

הוא מונע מהלב, כל מי שמכיר אותו יודע, אך עם זאת, מי שליווה אותו בשנים האחרונות יכול לראות שהוא התבגר, הפך לשקול יותר ומשתדל לנהל את עצמו לעיתים קרובות גם דרך השכל וההיגיון.

"בנוער העובד והלומד בכל סוף שנה הייתה מסיבת סיום והיו מביאים די ג'יי. בתקופה שהייתי בוגר בתנועה, נתנו לי לתקלט במשך שלושה ימים רצופים למסיבות של כל השכבות. ישנתי בקן של הנוער העובד בקרית חיים עם הציוד. בשישי הייתה המסיבה של הבוגרים והתרגשתי מהמעמד, היו שם כל החברים שלי, ואני על הבמה. ניגנתי את השיר של הסרט 'פלאש דאנס', שמתחיל לאט  וכולם הדליקו מציתים ובקטע שהשיר התחיל לעלות וכולם השתוללו. התעלפתי מהריגוש. בתוכי, אני איש במה. מאוד אוהב את זה שאני מצליח לגעת באנשים דרך שיר, זה קרדיט שאתה מקבל את האהבה וזה שווה את כל הלחץ והחרדות שהכל יעבוד. יש המון לחץ ואחריות לתקליטן, אבל זה שווה. לדעת להצליח לגעת בקהל שהוא לא שגרתי, קהל מבוגר או מסיבה שלא באו אליה הרבה אנשים. לדעת להוציא מזה את המקסימום, לדעת להפתיע ולתת קטנות שמשנות את פני התמונה הרגילה. בכלל, בגלגול הקודם שלי הייתי כוכב רוק, כי לעמוד על במה זה אני".

הוא איש של אנשים ותמיד אהב את טבע האדם, והיום הוא גם מספיק בשל כדי להבין שזו אחת המעלות שלו. "זה משהו אפשרי בשבילי ואני טוב בו. אני יודע להתאים את עצמי לסביבה, לדבר עם כולם בגובה העיניים. חלק מהכיף שלי הוא לדעת לנהל שיחה גם ברמה אינטלקטואלית גבוהה וגם עם העמך ולדעת לגעת בכולם. אני עושה אירועים לאנשים שהכי צריך שם קלאס וסטייל והנחיתי אירועים בשפה שלא ידעתי אותה. זה חלק מהרצון שלי להגיע לאנשים, אז עשיתי טקס חתונה בצרפתית".

גל אלקלעי. צילום: דורון גולן
גל אלקלעי. צילום: דורון גולן

הפרידה מאמא

אחת הצלקות שהוא סוחב עימו כבר יותר משני עשורים קשורה להתאבדות של אמו. "אמא שלי הייתה חולה. היה לה אולקוס, ואז זה לא היה בר ריפוי כמו היום. ההורים שלי התגרשו כמה שנים קודם לכן, ואמא שלי עברה תקופה לא קלה. הגירושים לא היו הכי נעימים. בסופו של דבר, היא הגיעה למצב של 'די מספיק, אין לי כוח יותר, נהניתי פה, אבל די'. כמה שהיא עשתה מעשה אובדני, היא הייתה תמצית החיים, אהבה לבלות ותמיד הסתכלה על חצי הכוס המלאה, תמיד חיפשה ליהנות ולא הייתה קורבן. היא החליטה שנמאס לה. זה למעשה גם מה שהיא כתבה לי במכתב שהשאירה לי וביקשה למסור דברים לאנשים אחרים, כמו לטלי ולאבא שלי. עברתי דברים לא קלים בחיים שלי, אבל זו הייתה החוויה הכי קשה שעברתי. גם היום אין לי אצבע מאשימה, בטח לא לאמא שלי. כמובן שאני מתבאס שהיא לא הכירה את הנכדים שלה, אבל ביום שקברתי אותה שמתי יד על הקבר ואמרתי: 'אמא, אני משחרר אותך, נותן לך ללכת באהבה ושלום, זה מצער אותי, אני אוהב אותך עד תום, אבל אם זה מה שבחרת, אני משחרר אותך'. היו אנשים שעשו לה טוב, היו שעשו לה רע, ואני לא מאשים אף אחד. היא בחרה את הדרך שלה. אני לא שופט אותה וזו לא נקודה רעה אצלה, היא הייתה מספיק מבוגרת להחליט".

בסיום השבעה לקח אלקלעי את המכתבים שהשאירה אמו ונסע אל חוף הים, שם קרא אותם, פרק את המטען והשאיר אותו שם. "אני עדיין מתגעגע אליה ואוהב אותה ומוכן לשלם מיליון דולר כדי לשבת איתה היום על כוס קפה והא ודא, אבל זה משהו שאני חי איתו בשלום".

איש משפחה

הוא בכלל אדם מאוד משפחתי, והיום הוא אב לשני ילדים בעצמו. "אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי, גם כשלפעמים הוא חושב שאני לא מקשיב לו, הוא תמיד זה שהתייעצתי איתו ותמיד סמכתי על המילה שלו. תמיד הוא היה האבא שאני רוצה להיות לילדים שלי. הרבה מהגישה שלי, הדרך והכוח הפנימי שפיתחתי במהלך החיים, באו ממנו. לא היינו משפחה דתית, אבל הוא חינך אותי למוסר ונימוס ולהעריך דברים. הוא חינך אותי להעריך ולא לקחת דבר כמובן מאליו. הוא דמות להערצה מבחינתי. טלי אחותי נולדה כשהייתי בן 10. היא תמיד תישאר אחותי הקטנה. היא אמא שלי בקטן. אמא שלי הייתה אשכנזייה, אבל עם דם מרוקאי, פלפלית, וטלי כזו, דואגת, אוהבת, בשלנית ותקתקנית. היא ואבא שלי הם המשפחה שלי, פעמיים בגללם עזבתי מקום מסודר בחו"ל, אבל חזרתי כי הם המשפחה שלי ואני לא מצטער על זה, משפחה זה הכי חשוב, רגעים איתם שווים מיליונים".

באותה התקופה הוא היה הבעלים של הסנדוויץ' בר בצומת קרית אתא. הוא סגר אותו, טס לעבוד ביפן ואחרי שחזר ישראל החליט לפתוח את "גל המוזיקה". "אני אולד סקול. התחלתי עם זוג פטיפונים ומיקסר. היינו נוסעים לתל אביב, לחנות של ג'ינג'י, שקיבל תקליטים בייבוא. היינו מגיעים באמצע הלילה ויושבים ליד הדלת עד שפתח. אם הוא היה מביא תקליטים של שינייד אוקונור, היה מביא רק 10, ובאותו הערב רק 10 תקליטנים היו משמיעים אותה. אז היה ערך עליון למוזיקה, היום אנשים עומדים עם האפליקציה ליד התקליטייה ויודעים בשניות מה אני מנגן. פעם היו ניגשים ושואלים. פעם אם מישהי הייתה מבקשת שיר שלא היה לי, הייתי צריך להקפיץ חבר שיביא לי, היום אני מארגן בשלוש דקות, דרך הטלפון או המחשב. יש פלוסים ומינוסים, אבל כשתקלטו בפטיפונים, היה צריך למקסס את השיר, עם הידיים, המוזיקה הייתה אנלוגית. מוזיקה היא צבעונית וכשזה אנלוגי זה יותר יפה, זה כמו לצייר עם מכחול ולצייר במחשב".

הוא מפליג בזיכרונותיו אל התקופה ההיא, בתחילת שנות ה-90, כשהיה מגיע למרכז התקליט בסביניה, חנות התקליטים של גיורא לוי, שהיה אז המנטור של כל אנשי המוזיקה באזור.

"היום זה קול להיות די ג'יי, זה קטע שלא היה פעם. היית צריך ביצים וכישרון כדי לעמוד על במה כמה שעות ושירקדו. היום, בגדול, הדי ג'יי עדיין מכתיב את הקצב ואנשים רוקדים. אני לא יודע איזה ערך יש לזה בעיני אנשים שלא מתעסקים בתחום, אבל על מוזיקה ייפול או יקום ערב. תקליטן מקצועי יודע לקחת את הקהל וליצור חוויה מוזיקלית. זה כמו רומן עם בחורה, צריך ללכת באיזי, להביא פרחים, להגיד מילה טובה, לאט לאט".

גל אלקלעי. צילום: דורון גולן
גל אלקלעי. צילום: דורון גולן

הנפילה הכלכלית

קצת לפני גיל 40 הבין אלקלעי שהוא לא רוצה להתבגר על הבמה, הוא רוצה למצוא לעצמו את המשהו הבא. "מצאתי את עצמי 26 שנה במוזיקה, היה לי כבר ילד וראיתי את עצמי משנה פאזה בחיים, גם מצורך של להתפתח לעוד מקומות וגם מהקטע שפתאום אתה מסתכל אחרת על החיים, יותר קדימה. חיפשתי עסקים, היו לי דברים בראש שלא יצאו לפועל, ואז קיבלתי הצעה להיכנס לרשת חנויות כלבו. לא הכרתי את התחום, אבל קסם לי הרעיון כי ראיתי מספרים ופוטנציאל גבוה. למדתי באינטרנט במשך שלושה חודשים מה היא קמעונאות ופתחנו מקום של 400 מ"ר בחיפה. אחר כך פתחנו עוד סניף בחוצות המפרץ. העסקים היו טובים, אז פתחנו סניף של קופיז, מתחרה של קופיקס, ובמשך שנתיים גם תקלטתי וגם עבדתי שם וניהלתי צוות גדול מאוד של עובדים".

אחרי שנתיים של עבודה מאוד קשה, התעורר אלקלעי למציאות כלכלית די קודרת. "בוקר אחד הבנו שהדברים לא מתנהלים כלכלית כמו שחשבנו ונאלצנו לסגור את הכל ולהתחיל לשלם חובות. בבוקר אחד נאלצתי לעשות התאמות למצב הכלכלי החדש, מהכנסה מכובדת ויפה הגעתי למצב של כמעט אין הכנסה והייתי צריך לחשב מסלול מחדש. דברים כאלה קורים, אני מעדיף כישלונות מפוארים מחלומות במגירה.

"היום, בגיל 44, אני יכול להגיד שחוויתי את החיים, טיילתי ונעתי, ביליתי וטעמתי, נפלתי וקמתי, חיים זה דרך, זו לא מטרה ואני רוצה ליהנות גם מהדרך עצמה ושכל יום תהיה לי חצי שעה של עונג וסיפוק ונחת כי זה מה שחשוב. לא מצטער על שום דבר, בזבזתי המון כסף בחיים שלי, חייתי, נהניתי, עשיתי טעויות ואני לא מצטער, כי מכולן למדתי והשכלתי. כך נוצר מי שאני היום, עם התובנות, הפרופורציות והפרספקטיבות שגורמות לי להישאר במצב מאוזן. החיים סוחבים אותך למקומות שאתה יכול לאבד את זה ולהישאב לתוך זה, אבל זה לא האופי שלי. אני אופטימי, אולי מדי, רומנטיקן חסר תקנה אבל הלב שלי מחייך. אני מודה לאלוהים שזה קרה כי קיבלתי פרופורציה. עבדתי כמו מטורף, בקושי ראיתי את הבן שלי, אז קמתי מזה מחוזק והמשכתי הלאה".

גם כשעבר את התקופה החשוכה במהלך השנתיים האחרונות, הצליח אלקלעי לראות את האור בקצה המנהרה וכל הזמן כיוון להגיע אליו. "לפעמים כשאתה מציב יעד, יש חסימה וצריך לעקוף, אבל זה לא משנה, העיקר הוא להמשיך ללכת כי זה יחלוף. אומרים שתמיד חשוך לפני עלות השחר, וזה ככה. שווה לתפוס את עצמך, כי רק אתה מחליט מה יהיה איתך וזה לא קשור לגיל או מה יש לך או אין לך, אתה רק צריך להחליט. מהתקופות האלה אתה יוצא סופרמן לחיים".

אלוף בלתת שירות

במהלך השנה האחרונה הוא ניסה כל מיני אפיקי קריירה, ולרגע לא הפסיק לנגן מוזיקה באירועים. בסופו של דבר התגלגל לתחום הנדל"ן. "הגעתי לראיון עבודה באנגלו סקסון. התחברתי מאוד למה שאמרו, לרעיון ולדרך והחלטתי שאני הולך על זה. עשיתי קורס והתחלתי לעבוד בזה. נדל"ן זה אומר לעבוד עם אנשים. למדתי ייעוץ נדל"ן, וזה אומר לקחת לקוח, לפלח אותו, להבין מה הוא מחפש ומה הוא רוצה, לתת לו מציאות שקופה וללוות אותו בכל תהליך המכירה או הקנייה. יועץ נדל"ן בא ממקום אישי וצריך להסתכל על האדם ולא על העמלה, כי יועץ נדל"ן מתעסק באחת ההחלטות הגדולות בחיים. אני אדם שמבין אנשים ויש לי את הקטע השירותי. בצנעה אגיד, שאני אלוף בלתת שירות ואני איש של אנשים והתאהבתי במקצוע כי זה לגעת בכל הצבעים של האוכלוסייה והכי חשוב, זה נוח לי עם השעות של גל המוזיקה".

ואין לא כוונה לוותר על המוזיקה לעולם. "המוזיקה נמצאת בדם שלי ולא אוותר עליה. אחרי כל השנים שעסקתי אך ורק במוזיקה ועבדתי בלילות, סוף סוף החלטתי למצוא עבודה יותר מסודרת ונורמטיבית כדי שאוכל לייצב את החיים עם הילדים שלי, אבל על המוזיקה אני לא יכול לוותר. אני נותן שירותי מוזיקה לכל מי שמזמין אותי, עושה גם מסיבות וימי הולדת. לא מעניינת אותי הפוזה. מעניין אותי שאנשים ירקדו. אני מעדיף לעשות טוב או לא לעשות בכלל, אבל זה גם העקב אכילס שלי, כי אני פרפקציוניסט, עושה תמיד הכי טוב שאני יכול".

צילומים: דורון גולן

בדוק גם

כוכב השחר גרין. צילום: דורון גולן

ואני רק רציתי לרקוד

כשמלאו לכוכב השחר גרין 4, היא התחילה לרקוד בלט קלאסי אצל דניאלה מלאך בקרית אתא. …

נערה מותקפת ( צילום אילוסטרציה : פנתרמדיה)

תושב קרית חיים נעצר בחשד לביצוע מעשים מגונים בילדות

משטרת ישראל עצרה חשוד תושב קרית חיים בן 44 בביצוע הטרדות מיניות של ילדות צעירות …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *