מבזקים
בית / דעות / פטריות או לא להיות

פטריות או לא להיות

yossi_50_blinkerברגע נפלה ההחלטה. ללא מורא ופחד נכנסתי לחנות שמציעה סוגים שונים של פטריות הזיה. ניאון עז ובשלל צבעי הקשת היכה באור אולטרה סגול את באי החנות. המקום מעוצב כבית מרקחת מהאגדות. מוזיקת טראנס, שנוגנה ברקע, הכניסה אותנו לאווירה של מסיבת טבע. אמסטרדם במיטבה. מבחר סוגי הפטריות נערם בסלסילות ירוקות מפלסטיק משל היו תותי שדה, עטופות בנייר צלופן צבעוני ומסודרות על מדף בסדר מופתי.

עולמו המופלא של וולט דיסני. כך בדיוק הרגיש לי בשניות הראשונות לשהייתי שם. זה הזמן שלי להתנסות ברכבת ההרים מהסוג המתקדם, ואני עומד לעלות עליה מיד בלי להניד עפעף.

״יש לנו סוגים שונים של פטריות הזיה להציע לך״, פנה אליי ״הרוקח״, שהיה לבוש בחלוק לבן, באנגלית שבורה ובמבטא הולנדי כבד. ניכר עליו שאכל מספיק פטריות בחייו. "יש לנו פטרייה מקסיקנית, קולומביאנית, קובנית ועוד סוגים שונים", הסביר לי, "הכל תלוי ברמת החוזק שאתה מבקש״. חשבתי לעצמי: מוזר שלא הציע פטריות מרוקאיות. טוב, כנראה סאטלה של זררט (צהלולים) לא זורמת להם כאן, באמסטרדם. כמובן שמהחזירות שלי לסאטלה בשבת וכדי להדביק את הפער עם חבריי, שכבר סידרו להם את הראש מבעוד מועד, ביקשתי את הפטריות הכי חזקות.

״תאכלו מהסלסילה הזו ארבעה אנשים לפחות, אל תאכל את זה לבדך", הפציר בי ה״רוקח״. לא שאלתי שאלות – האם יש תופעות לוואי? מה מרגישים? לפני האוכל או אחריו? כלום לא עניין אותי ולא ממש הקשבתי להוראות של ה"רוקח" המלומד. בלי לבזבז זמן וכדי שחלילה חבריי לא יבקשו ממני לכבד להם, התחלתי לאכול בחזירות ובמהירות את הפטריות, שהיו מעופשות ומלאות בעובש. עכשיו הגיע תורי. רק הרצון העז להתמסטל ולתפוס ראש עמד לנגד עיניי בלי לחשוש לרגע, שלא לדבר על טעמן הנוראי והמבחיל של הפטריות. התחלתי לנשנש מהן משל היו גרעינים. אין לי מושג עד היום איך פחדן והיפוכונדר כמוני קיבל את האומץ לאכול את אותן זוועות.

איור: פוטוליה
איור: פוטוליה

המשכנו לטייל ברחובותיה הקסומים של אמסטרדם עד ששלג החל לכסות בקלילות את העיר בשכבה דקה של לובן. נכנסנו לבר הודי. המקום קטן וחמים. ריחות של תבלינים הודיים באוויר, ומוזיקת שאנטי התנגנה ברקע וחיבקה את באי המקום, שישבו על מחצלות. הזמנו תה הודי. מיד, בלגימה הראשונה שלי מהתה הרותח והמהביל, הרגשתי בפתאומיות ובבת אחת כאבי בטן נוראיים שרק הלכו והתגברו. כאב חד פילח את תוך בטני. הרגשתי כאילו מישהו גוזר לי את המעיים מבפנים. ידעתי! אלה הן הפטריות הנוראיות שאכלתי. ידעתי גם שאם בזה הרגע אני לא נכנס לשירותים, אני עושה במכנסיים וכולם בורחים. הרגשתי שאם אני לא מתיישב על האסלה בשניות הקרובות ומכל האמוניה שבתוכי מתפוצץ, הולך להיות במקום פיגוע רב נפגעים.

שלא כהרגלי ובעל כורחי, נכנסתי לשירותים. ריפדתי כהלכה את האסלה בנייר טואלט והתיישבתי. כאבי הבטן רק הלכו והתגברו. זיעה קרה החלה לשטוף אותי. הנחתי את ידיי על קירות השירותים מרוב כאב, והם החלו מתרחקים ממני ומתקרבים. מתרחקים ומתקרבים. מתרחקים ומתקרבים.

ההזיות החלו. הבנתי את זה מיד וניסיתי לקבל את הסאטלה בקור רוח. השתדלתי לא להילחץ. הראייה הפכה מטושטשת. האסלה התנתקה מהרצפה, כשאני יושב עליה, והנה אני מרחף בחלל השירותים. אני מביט למטה לרצפה, והיא רחוקה קילומטרים ממני, ויש לי פחד גבהים! אוי אלוהיםםםםםם!, צרחתי, איך, לעזאזל, הגעתי עם האסלה לתקרת השירותים? גם כאבי בטן עזים וגם הזיות. מה עשיתי לעצמי? כלום לא היה בשליטתי, ושוב ניסיתי בכל מאודי להירגע ולא לאבד את העשתונות, אבל זה עד הרגע שבו חיפשתי את נייר הטואלט.

מה עושה מיני-בר בשירותים? המשכתי לחפש את נייר הטואלט, שעמד ממש לנגד עיניי, רק אני חשבתי שזה מקרר קטן. פתחתי את דלת השירותים ושאגתי לאחד מחבריי. אין לי מושג איך הוא שמע אותי, אך הוא נכנס פנימה, כשהוא סותם את נחיריו וצווח: "מה אכלת? חתול דרוס? מה זה הסירחון הזה?". "תשאל איך אני חי בכלל", עניתי, "אני לא מוצא את נייר הטואלט. כבר שעה שאני מחפש אותו". "מה אתה מסטול? הנה הוא! מול העיניים שלך!", ענה לי כשהוא מושך את הנייר מתוך המתקן, שלי עדיין נראה כמקרר. ״תודה, אח שלי, עזרת לי, ואני בכלל לא מסטול״, הפטרתי לעברו בנונשלנטיות.

דלת השירותים נסגרה, ונייר הטואלט נעלם שוב. כך גם במשך שלוש הפעמים הבאות, עד שחבריי התייאשו וכרכו את נייר הטואלט סביב רגלי. בפעם הרביעית כשחבריי נכנסו לשירותים, הם הבינו שאני בהזיות קשות והחליטו להוציא אותי החוצה לאוויר הצח.

הקור החודר והמקפיא של אמסטרדם היכה בפנינו החמות בעוצמה, צייר על הלחיים של כולנו עיגולים ורודים וסמוקים. בשניות, הפכו שלושת חבריי לסוכריה על מקל. כך בדיוק הם נראו לי. לא האמנתי שסוכריות יכולות לדבר אליי בלשון בני אדם. זהו, השתגעתי! מתי זה יעבור לי? ליד כל בניין שחלפנו על פניו והיה בשיפוצים, נעמדתי והתפעלתי מיופיו. סרט צילום שלם פירקתי על בניין הרוס למחצה עם פיגומים כי ראיתי בו את פאר היצירה והאמנות. כל בניין בכל סמטה היה בעיניי הבית של עמי ותמי, מצופה בממתקים בשלל צבעים זרחניים. בשניות החלו הסוכריות על קירות הבתים לקרוץ לי עיניים ולשכנע אותי לגשת אליהן ולטעום מהן. מזל שחבריי הצילו אותי מלאכול טיח וסיד של בניין בשיפוץ.

מראה העיר כולה הפך פתאום ליפה ביותר שראיתי בחיי. הכל היה יפה מדי. לרגעים נהניתי ולרגעים ארוכים סבלתי. משחק מטורף של הגיון מול שיגעון. שעות זה תיעתע בי.

פתאום, שקט. ברגע אחד הכל השתתק סביבי. לא שמעתי יותר כלום, כאילו שמו את העיר בהשתק, ורק רעש נסיעתה של הרכבת החשמלית נשמע באוזניי כמוזיקה נעימה ומלטפת שמתרחקת ממני לאיטה.

חיכיתי שזה ייצא ממני. רציתי לחזור לשלוט על הנעשה איתי, אבל זה היה חזק ממני. סבלתי. חשבתי לעצמי: אני רוצה לחזור להיות צלול. תחזירו לי את השמחה הטבעית שלי. אלוהים, מה עשיתי לעצמי? תחזיר אותי להיות שפוי.

לעולם לא ארצה עוד לגעת בדבר הנוראי הזה. גם לא במחשבותיי. את החברים שלי זה הצחיק עד דמעות, ואת הטיול הזה הם לא ישכחו לעולם. אני את הלקח שלי למדתי, ואני עם פטריות סיימתי. עברתי לאגיסטן.

שבת שלום.

בדוק גם

TITLE_HOKER

36 שעות

היא בת 28, גרמנייה. הוא ישראלי. הם נפגשו באקראי באקוודור. שני לילות ביחד הספיקו לה כדי לדעת שהוא גבר חייה. אלא שאז הוא נעלם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *