מבזקים
בית / קריות / חדשות קריות / "תמיד הלכתי על חבל דק"

"תמיד הלכתי על חבל דק"

גדעון לייב, 66, גדל בחיפה באותם הרחובות, בהם גדלו שופטים לצד רוצחים וגנבים ואלופי משנה ליד זונות. הוא עבד כחשמלאי וכלל לא חלם להיות כבאי, עד שראה ששניים מחבריו, שעבדו בכיבוי אש, השתכרו כמוהו, אבל בפחות עבודה, וביקש להצטרף. זו כנראה הייתה הבקשה הכי טובה שעשה כל חייו, כי מהרגע ההוא, הפך להיות חלק בלתי נפרד מכוח לוחמי האש, עוד בתקופות שלא כינו אותם כך. חודשים ספורים לפני פרישתו לגמלאות, נפגשנו איתו לשיחה על מערך הכיבוי שהקים בסומליה והצל"ש שקיבל מצה"ל, לאחר שבצוק איתן סייע לצבא לאתר מנהרות סמוך לעזה.

"מהיום שהתחלתי לעבוד בכיבוי אש השתלטתי על נושא המכניקה", הוא מספר, "ראו שאני מבין בכל הנושא הטכני והשתלבתי במהירות. התחלתי לעלות בדרגות, עשיתי קורס כבאים, קורס ראשי צוותים, חילוץ, הובלה ימית בחומרים מסוכנים בים, אני גם צוללן אז הייתי מדריך צלילה".

הוא התחתן ועזב את חיפה לטובת קרית ביאליק, ומשם, בהמשך, עבר עם משפחתו לקרית חיים.

סיכון חיים בחיפה כימיקלים

זה היה ינואר 1973, כשלייב הגיע לתחנת חלץ, שבדיוק נפתחה בקריות. "השריפה הראשונה שלי הייתה במפרץ חיפה. יצאתי עם מפקד צוות, ואני רואה אותו מתרוצץ ממקום למקום. אני, שעוד לא הייתי כבאי, לא ידעתי למה הוא רץ. ראיתי שהדלת בוערת. פרצתי את הדלת והתחלתי לעבוד, עד שהגיעו הכוחות. שאלו אותי איפה הראש צוות ואמרתי להם שהוא ברח החוצה. זה הייתה השריפה הראשונה שלי.

"אחת השריפות הרציניות שלי הייתה בחיפה כימיקלים. במתקן של זיקוק דלף חומר והציף את כל המתקנים, כי לא היה ניקוז. האש עטפה את המתקן וכולו בער. הבעיה הייתה שהיו שם 7000 קוב של מימן במכל וכולם ברחו מהמפעל. נציב השירות אמר לכולם לצאת החוצה. אמרתי לו ששישאיר לי שלושה אנשים כי לא חשוב לי איפה אמות. ביקשתי מהדרוזי ששמר על המתקן רק שיראה לי איפה הברז שסוגר את הדליפה. זו הייתה החלטה קרה, וכולי בוער, תוך שמשפריצים עליי מים בתותח מים, ובינתיים העור שלי התכלה מהחומר. הכל התקלף, אבל הייתי חייב לסגור את המגוף. אמרתי לקצין אחד שיעמוד מולי ושלא יפחד, אם אמות. סגרנו את המגוף והפסיקה הדליפה, ופה כבר שלטנו במצב ואז החלו לעבוד במים. ישבתי במקלחת החיצונית עירום, אולי שלושת רבעי שעה, רק כדי להעיף את החומר שנדבק אליי".

בעקבות אותה השריפה, הוא מספר, החלו לצאת משלחות כבאים ליוסטון, כדי ללמוד איך מתמודדים עם החומרים. בשירות הכבאות הודיעו לליב שהוא נוסע לארה"ב, הוא צירף אליו 11 כבאים, וזו הייתה המשלחת הראשונה שנסעה. לאחריה נסעו משלחות רבות.

גדעון לייב. צילום: דורון גולן
גדעון לייב. צילום: דורון גולן

חטיפה בסומליה

לייב הוא בדרגת טפסר משנה היום, דרגה המקבילה לאלוף משנה בצבא. כל דרגה הוא הרוויח בהרבה דם ויזע, ובעיקר, ללא פחד. "עשיתי במלטה קורס לחומרים מסוכנים בהובלה ימית, ושם היו סורים, מצרים, לבנונים, כוויתים, איטלקים קפריסאים. הסורי עשה לי שם הצגה. הוא התחיל לשיר שירי בלאדי על כאלה שלוקחים אדמות. עצרתי את המעלית באמצע ואמרתי לו להחליט מי יוצא ממנה, אני או הוא. או שהוא מפסיק לשיר ונותן לי נשיקה או שלא. הוא התנפל עליי בנשיקות ומאותו היום הפכנו לחברים הכי טובים והקבוצה התגבשה. תמיד הלכתי על חבל דק".

אותו חבל דק עליו הילך לייב כל השנים היה כנראה הסיבה בגינה הציעו לו בשנת  1994 לנסוע לסומליה, להקים שם מערך כיבוי. כששאלו את הנציב שלמה כהן, מי יכול לנסוע להקים את מערך הכיבוי הוא אמר, שיש רק פסיכי אחד שיכול לעשות את זה. גדעון לייב.

לייב: "הגענו לסומליה. ראיתי מקום שעזה היא ניו יורק לידו. החלטתי לבנות שתי תחנות – אחת במוגדישו ליד השגרירות האמריקאית, ואחת בשדה תעופה, עם אופציה לפתוח אחת נוספת בנמל. החלטתי לקחת האנגר של מטוסים ולעשות ממנו תחנת כיבוי תעופתי ועוד מבנה שעשינו ממנו תחנת כיבוי בשגרירות. ראיינתי 42 קנייתיים בניירובי, שאלתי אותם מה זה שני צול, רציתי לבדוק אם הם מבינים מושגים, הם לא היו בכלל בכיוון. ראיתי שאני מתחיל מההתחלה. לקחתי את מי שנראה לי פחות או יותר והתחלתי לבנות כבאות. 42 איש, שהיו חצי קוף, עשיתי מהם כבאים. במשך חודש הם לא אכלו ולא שתו אם לא סיימו אימון".

באותן השנים התחוללה בסומליה מלחמה בין שני שבטים. אמריקאים ניסו להשליט סדר, יחד עם האו"ם, אך לא הצליחו וברחו משם, בעוד כוח האו"ם נותר במקום וסופג הרבה מאוד אבדות.

"אין רחובות שם. בין השגרירות לתחנה עברו שיירות מאובטחות או מסוקים, העברה משדה תעופה התבצעה רק ככה, לא נסענו בתוך מוגדישו, כי שם הם הורגים אותך. יום אחד אני מגיע לניירובי להביא ציוד, מגיע לשדה ורואה 12 חבר'ה סומלים, לבושים חליפות, עומדים בצד. אמרו לי להעלות למטוס ואני רואה שהוא ריק. שאלתי למה המטוס ריק, אמרו לי שאני טס לבד. צלצלתי לאחראית מהאו"ם ואמרתי שאני לא עולה למטוס, אם אותם סומליים לא עולים איתי. שכנעתי אותה, רבתי עם מפקד השדה בניירובי ובסופו של דבר העליתי אותם למטוס. הגענו למוגדישו ובלילה אני מקבל טלפון לצאת החוצה לשער. היו לי שני עוזונים, דרכתי אותם ויצאתי לשער. אני רואה בחורה סומלית שהגישה לי מתנה. ביקשתי ממנה לפתוח את המתנה, כדי שאם זה יתפוצץ, היא תתפוצץ איתי. היא פותחת ואני רואה עוגיות שומשום מהמשלחת שהעליתי למטוס בניירובי. למחרת בבוקר הגיע עיתונאי שסיפר לי שהאנשים האלה היו נציגים משני השבטים, שהגיעו בניסיון לעשות שלום. אחרי 10 ימים, בהם כל פעם שולחים לי עוגות ומתנות, הם תפסו עיתונאית איטלקייה והאחראית מהאו"ם, מיס קרן, קראה לי למשרד ואמרה שאני צריך לעזור".

מיס קרן אמרה ללייב שהחוטפים מוכנים לדבר רק איתו. הוא התנגד בהתחלה ואמר לה שהוא כבאי ולא חייל, אבל היא התעקשה ואמרה שהם דורשים כופר עבור העיתונאית האיטלקייה. "אמרתי שיש לי תנאי, שיהיה מסוק מעליי ושני מאגיסטים מאחוריי. מביאים אותי למקום מסוים ואני רואה בחורה יושבת. היא שאלה אותי: 'אתה יודע למה קוראים דווקא לך? כי מכל אנשי האו"ם אנחנו לא מאמינים לאף אחד'. הם אמרו שהם רוצים כסף תמורת הבחורה. עשיתי את עצמי מטומטם. אמרתי שאני יכול לדאוג לאוכל ומים. היא שאלה לכמה זמן ואמרתי שאני יכול לספק אוכל ומים ל-10 ימים. בסופו של דבר סגרתי איתם מכל מים וקונטיינר של בשר ל-12 יום והם נתנו לי את האיטלקייה. מאותו היום מה שרציתי באו"ם, קיבלתי. רציתי מכרז של הנמל, קיבלתי. הייתי כמו מלך. קיבלתי מכל אחד מהשבטים פספורט דיפלומטי. הם אמרו לי שהם יודעים שאני יהודי וישראלי, אבל אני יכול להישאר בסומליה כי בשבילם אני לא יהודי ולא ישראלי".

קלצ'ניקוב מתחת לחצאיות

אחרי שלושה חודשים חזר לייב לישראל, כשחברת התכוף הישראלית זכתה במכרז העבודה בסומליה. מהר מאוד בעלי החברה ביקשו ממנו לחזור לסומליה, כי גנבו להם את המכרז. "חזרתי לשם, לא לפני שהכפלתי את הביטוח, כי כבר ידעתי מה מחכה לי שם, ידעתי לאיזו תופת אני הולך. נכנסתי לשם והכנסתי את מפקד חיל האוויר לכלא".

בפעם השנייה שהה לייב בסומליה שלושה חודשים נוספים, במהלכם המשיך לבנות את תחנות הכיבוי. "הגיע מצב של לוחמה חזקה, והאו"ם רצה לצאת החוצה, כי היו להם הרבה הרוגים. באירוע ירי אחד נהרגו שני סומלים. הסומלים החליטו שהם רוצים להרוג את האוסטרלים שירו, באו אלי וביקשו את השמות של האוסטרלים ואיימו להפציץ את כל הבסיסים של האו"ם. אמרתי להם שייתנו לי 15 שעות, והם התעקשו שאתן להם עוד באותו הלילה. הלכתי למפקד הבסיס האוסטרלי, ביקשתי ממנו את השמות ואמרתי לו להוציא אותם מסומליה. רק אחרי שהוא הוציא אותם, נתתי לסומלים את השמות. היו שם קטעים לא מהעולם הזה.

"יום אחד הגעתי לנמל והייתה משמרת שהייתה צריכה להחליף משמרת אחרת, אבל לא סיימה את העבודה. כשבאו להחליף אותם, הם הרגו 24 אנשים מול העיניים שלי. זה נשמע הזוי, אבל למות שם זה משהו שבשגרה, מתחת לחצאיות היו להם רובי קלצ'ניקוב. הם אמיצים וחריפים בצורה בלתי רגילה. ילדים עוצרים ליד חיילים אמריקאים ענקיים, מרוקנים להם את הנשק ומחזירים אותם עם תחתונים לשדה התעופה. זה נשמע הזוי אבל ככה היה. אין שם ערך לחיים".

אחרי שהאו"ם יצא מסומליה, לא נותר כלום, הקנייתים חזרו לקניה ובתחנות הכיבוי נותרו ארבעה סומלים, אבל הציוד היה של האו"ם. הם ביקשו ממני להישאר, אבל אפשר למות שם בשנייה. זה לא המחבלים פה בעזה, זה באמצע היום. המזל שלי היה שהתחברתי איתם בגלל המקרה בשדה תעופה, כשהם הבינו שאני ניטרלי ולא שייך לאו"ם".

חילוץ גופת המצרי

אירוע שהותיר בלייב חותם יותר מכל התרחש בנמל, בזמן שהורידו קונטיינר עם מנוף גלגלים, במשקל מעל המותר והמנוף נפל על צידו, כשהוא מוחץ רב סרן מצרי. "הם ניסו להזיז את המנוף עם מנוף אחר ואז חייל מצרי ירה במנופאי כי הגופה של הרב סרן נגררה. הגיעו חיילים מצרים וירו בכולם, וכל השאר עומדים על הגדר שבויים, האשימו אותם ברצח הרב סרן. נכנסתי לתמונה, אבל היה שם רב סרן שלא הסכים שיהודי יטפל במצב, עד שהגיע למקום אלוף משנה שהורה לו לתת לי לטפל. אמרתי שיש לי תנאים לחילוץ, שישחררו את כולם ויטפלו בפצועים. יש לי בעיה והיא שאין לי פחד, זו בעיה ולא מעלה, לראות את המוות ולגעת בו, לדעתי זה משהו שבין הפרעה נפשית לבין אי שפיות, כי אין דבר לא לפחד מקנה נשק שמכוון אליך. אמרתי להם שאני לא עובד מול נשק. הם הורידו את הנשקים ואז הרמתי את הקונטיינר, הוצאתי את הגופה, שמתי אותה על דלת וכיסיתי אותו בדגל מצרי. אמרתי למצרים שיגיעו, הם עמדו בשורה, הצדעתי והם לקחו אותו. מזה יצא לי סיפור אהבה עם המצרים".

מיד לאחר מכן הוזמן לייב להגיע למשרדו של גנרל לקבל אות הוקרה. "אמרתי לו שלא מספיקה לי לחיצת יד, אני רוצה נשיקה. הנשיקה הזו עלתה בידידות שלא הייתה קיימת מעולם, בכל ארוחה חגיגית הוזמנתי לשבת ליד הגנרל. כשהוא נהיה ראש עיריית פורט סעיד, רציתי לצלצל אליו, אבל היה סיפור אז עם המצרים ולא רציתי לעשות משהו שנוגד את ביטחון מדינת ישראל".

במנהרות החמאס

לפני כשלוש שנים, בקיץ שבו פרץ מבצע "צוק איתן", נהרג בן של חבר של לייב והוא ראה את חוסר האונים של הצבא אל מול איום המנהרות. עלה לי רעיון. אני יודע איך בנויה מערכת אוויר בתוך חלל סגור, מנהרה, ידעתי שחייבים להיות בכל מנהרה שרוולי אוויר. הגעתי לביתו של החבר שלי, גיל ורסנו, שבנו נהרג ביום הראשון של המבצע, ונפגשתי שם עם נציב כבאות ראשית ואחד הקצינים הבכירים. אמרתי להם שצריך להביא דוחף עשן ולדחוף ארגזי עשן, אז אפשר יהיה לראות את המסלול של המנהרה. למחרת הגיעו לתחנת הכיבוי קצין מהנדסה קרבית וקצין יהלום ואמצעי לחימה מיוחדים. היו שותפים לרעיון מ"מ מפקד המחוז אריה רגב וקצין כיבוי שאולי שמעון. קציני הצבא ביקשו ממני לרדת לבסיס ראם לבדוק את דוחף העשן. הגיע סגן הרמטכ"ל ואמרתי לו להשאיר את הרכב בצד בניוטרל ולעמוד מחוצה לו. זה היה לילה, בבסיס רעים ליד עזה, הפעלתי את המכשיר, והרכב עף אחורה. הוא הבין את הרעיון. במנהרה הראשונה, שם נהרג סגן אלוף מבה"ד 1, הגעתי עם החבר'ה של הצנחנים. חיל האוויר הפציץ את המנהרה והייתי צריך, עם שופלים של חפירה וניקיון, להכניס את השרוול ולאתר את מסלול המנהרה. חמש המנהרות הראשונות שגילו, אני מצאתי. המצאתי פטנט שיכסה את השרוול. הייתי צריך להיכנס למנהרה עם דלי עשן ידני ולפתוח נצרה, והיו שם גופות של מחבלים בכל מקום. הקצין אמר לי שאני לא נורמלי, כי הגופות יכולות להיות ממולכדות, אמרתי לו שרק ישמור ואם הוא רואה ניצוץ, שיירה".

על תרומתו במבצע "צוק איתן", קיבל לייב צל"ש שתלוי לו בגאווה במשרד בתחנת הכיבוי חלץ בקריות עליה הוא מפקד. יש לו שלוש בנות ושישה נכדים, לדבריו, אשתו עדנה היא אהבת חייו, "ולא בסתם, על אמת".

"אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי, מתחרט אולי על דברים שלא עשיתי. אני מתחרט על הפה הגדול שלי, על כל מיני אנשים שאמרתי להם בדיוק מה אני חושב, אבל אני כזה, לא יכול לראות עוולה ולא להגיד. בשנה הבאה אצא לפנסיה ואני מוכן לזה נפשית. אני עוסק בדיג, אז אטייל בעולם ואם ירצו ממני עזרה, אעזור, כבר ביקשו ממני לעשות איזו עבודה באפריקה, לפתח מערך כיבוי. אם תהיה פנייה רצינית אתרום, בייחוד לאפריקה, משום ששם יש מדינות מתפתחות ואני אוהב אנשים שעושים מכלום משהו. אני לא יכול לראות ששודדים להם את הכספים, אני רוצה שתהיה שם מערכת כיבוי טובה, לעשות להם טוב. בנוסף, אמשיך לבוא לבקר את הילדים שלי בתחנה, זה הבית השני שלי, בכל אבן ופרגולה נגעתי, בכל רכב, אין משהו בתחנה שאין לי יד בו, אתגעגע אליהם וזה יהיה הדדי. אתרום את עצמי גם אם יצטרכו בעזה, למען המולדת".

 

בדוק גם

ראש עיריית קרית ים (צילום: דורון גולן)

בי"ס לוינסון קרית ים נכלל ברשימת בתי הספר הערכיים בישראל

בית הספר התיכון הדתי ממלכתי לוינסון קריית ים נבחר השנה פעם נוספת, בידי משרד החינוך …

amit 02

שוב פתיחת עונה נוראית

מכבי חיפה החליפה בפגרה כמעט את כל ההרכב, אבל את יוסי אבוקסיס זה לא עניין. הוא הגיע למשחק מול מכבי וניצח, כרגיל. עונה חדשה תוצאה ישנה. ביום ראשון אלופת המדינה תגיע לסמי עופר, הפסד שני רצוף עלול להכניס שוב את המערכת לסחרור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *