בית / חדשות מקומיות / יש להם חלום

יש להם חלום

 

"אחרי כל מה שעברנו, אנחנו זקוקים לעזרה של הקהל הרחב כדי שסוף-סוף יקרה לנו משהו טוב וייכנס לנו קצת אור לחיים; שיהיה לנו ילד משלנו, שנוכל להחזיק בידיים והוא יחייך אלינו חזרה. קשה מאוד לראות חברים שיש להם כבר שניים או שלושה ילדים, ואנחנו נשארים מאחור. בכל פעם הלב נצבט מחדש – למה נגזר עלינו להיות במקום הזה – אבל זה נותן עוד מוטיבציה להגיד לעצמנו 'נהיה אבא ואמא ויהי מה'".

ערן ושרי צילום עידן חן
ערן ושרי צילום עידן חן

ערן, 40, ושרה, 37, ישראלי לא מוכנים לוותר על החלום להיות הורים, למרות הקשיים והייסורים הרבים שהם חווים בדרך. בימים אלה עלה ברשת פרויקט מימון ההמונים שלהם  "משאלת לב – להיות הורים".

המהלך הזה לא פשוט עבור ערן ושרה, אנשים צנועים שלא מורגלים בחשיפה, אבל טרגדיות ואובדן במשפחה הותירו אותם חשים בודדים יותר, בלי אפשרות לסיוע כלכלי משפחתי. ניתוח מעקף קיבה כושל שעברה שרה גרם לכך שהיא כמעט איבדה את חייה ואת הסיכויים להפוך לאם.

טרגדיה רדפה טרגדיה
הם גרים קרית ביאליק. הוא עובד בתחום הלוגיסטיקה והשילוח והיא בבריאות הנפש. מגדלים שלושה כלבים שזוכים להמון חום ואהבה. בני הזוג נפגשו לפני 10 שנים. חודש וחצי לאחר שהכירו עברו לגור יחד וכעבור כשנה וחצי נישאו.
ערן היה רק בן 23 כשאחותו שירלי נפטרה בגלל קריסת מערכות שנבעה מדום נשימתי פתאומי. כעבור מספר שנים, תמר, אימו של ערן חלתה במחלת הנטינגטון, מחלה נוירולוגית ניוונית בלתי ניתנת לריפוי. ב-2011 היא נפטרה. רק ארבע שנים עברו מאז, ויואב, אביו של ערן, קיבל דום לב תוך כדי שנהג במכוניתו. הוא הספיק עוד לעצור את רכבו בצידי הדרך, עבר החייאה שארכה 40 דקות ולאחר מכן צנתור, אך נפטר בתוך כשעה מהרגע שהגיע לבית החולים.
ערן, בעצם אתה די לבד בעולם.
"יש לי אחות שצעירה ממני בשבע שנים, אבל אני מרגיש יתום, ולא ציפיתי שזה יקרה לי בגיל 37. היה לי קשה מאוד מבחינה רגשית. לפחות המוות של אמא גאל אותה מייסוריה, היא הייתה כפסע לפני מצב סיעודי מלא. המוות הפתאומי של אבא היה שוק, כי הוא תמיד הצטייר לי כאדם בריא שמקפיד לבדוק את עצמו. בדיעבד גיליתי שהיה לו אירוע לב שבועיים לפני המוות".
מתוך הבדידות והיתמות האלו, בוער בך להקים משפחה?
"הרצון להקים משפחה לא יכול לסתום את החור הזה אף פעם, אולי זה יכול לכפר, אבל לא לגמרי למלא את החלל. ההורים ואחותי חסרים לי בסיטואציות שונות, במיוחד כמו זו שאני נמצא בה היום. הייתי רוצה שהוריי יהיו לידי, לקבל מהם עצה, סיוע רגשי. אמא שלי, לפני המחלה, תמיד הייתה זו שמדברת ומרגיעה אותי, הדמות היותר מחנכת.
"הטרגדיה האישית שלי משורטטת בראשי דרך שלוש שיחות טלפון: הראשונה ב-2001, כשאחותי עדי התקשרה ואמרה 'ערן, שירלי לא נושמת'; השנייה ב-2011, כשאבא שלי מתקשר אלי בארבע בבוקר ואומר 'ערן, נראה לי שאמא נפטרה', אחרי שהיא התמוטטה בבית, והשלישית – כעבור שלוש שנים כשאחותי מתקשרת ואומרת שאבא עבר תאונת דרכים קשה והוא מורדם ומונשם בבית חולים. שלוש שיחות טלפון נוראיות".

הכאבים הבלתי נסבלים
כששרה הייתה בת 17 נפטר אביה ממחלת הסרטן. היא נותרה עם אמה ואחיה הגדול, וממש כמו ערן, שרה אינה יכולה לקבל סיוע כלכלי ממשפחתה לצורך הגשמת חלום ההורות.
בשנים הראשונות שלהם יחד, כשניסו להיכנס להריון, הרופאים אמרו לשרה שזה יהיה קל יותר אם היא תוריד במשקל, והיא החליטה לעבור ניתוח מעקף קיבה, במטרה להשיל ממשקלה כ-40 ק"ג. היא נותחה באפריל 2014. ארבעה ימים לאחר הניתוח, היא אושפזה שוב, בשל זיהום שנוצר באחד מהחתכים של הניתוח. היא שוב שוחררה לביתה, וכעבור שבועיים החלו אצלה בעיות של ספיגה ועיכול המזון. היא לא יכלה לאכול, סבלה מכאבים, שלשולים וחולשה. 10 ימים הייתה מאושפזת, והרופאים אמרו שהגוף פשוט עבר זעזוע והוא זקוק לזמן כדי לחזור לעצמו.
שרה ניסתה לחזור לשגרה ויחסית הצליחה, עד חצי שנה לאחר הניתוח, כשהחלו כאבים חזקים מאוד בבטן העליונה. "ישבנו עם חברים בבית קפה ופתאום הרגשתי דקירות חזקות בבטן. פחדתי מאוד. הבנתי שמשהו קורה ומיהרנו למיון. מצאו שיש לי אבנים בכיס המרה וקבעו לי תור לניתוח לכריתת כיס המרה. גררו אותי חודשים. הרופא שניתח אותי אמר לי של'מקוצרים' הוא מיד מוריד את כיס המרה. הוא ישר רץ לסכין. לא הייתה פה מחשבה. מיום הניתוח ובמשך יותר מחודשיים הייתי על בסיס קבוע בבית חולים".
בשלב זה שרה כבר השילה 50 ק"ג ממשקלה. היא הרגישה רע על בסיס יומיומי. "הרגשתי שמשהו מאוד לא טוב קורה בגוף שלי ושאף אחד לא מאמין לי. באיזשהו שלב הם איבדו סבלנות. הגעתי לבית החולים ואמרתי שאני מרגישה מאוד-מאוד רע, והרופא אומר לי 'אני לא קוסם'. חזרנו הביתה ואני מרגישה כאבי תופת. התחלתי להקיא ומיד הזמינו אמבולנס. בבית החולים עשו סתם צילום בטן, כשאני מתפתלת מכאבים. הם אמרו לי שמכיוון שלקחתי כדורים נגד חרדה אני מדמיינת הכל. הביאו לי פסיכולוג ורופא כאב ודחפו לי מורפיום בלי אבחנה. הגעתי למשקל של 50 ק"ג, משקל חולה, כחושה לגמרי, עור ועצמות".
ערן: "היא בסך הכל רצתה לשפר את הבריאות. אני תליתי המון תקוות בניתוח, כי הוא הוצג כלפי חוץ כניתוח קסם שעושה פלאים. היו לשנינו תקוות ששרה תרד במשקל ותבריא ופתאום אנחנו נכנסים לסיוט כזה, מערבולת של אשפוזים. לראות את שרה כמו שבר כלי, עומדת מול המראה עם גב שפוף, זה שבר אותי, זה היה פשוט נורא ואיום. ביום ההולדת שלה רצינו לשפר את מצב רוחה ונסענו לחמת גדר, יש שם ברז של מים חמים והיא עמדה רבע שעה מתחת למים, כי כך פחות כאב לה".
פחדת שאתה הולך לאבד את אשתך?
"לגמרי. אמרתי 'אוי ואבוי, איבדתי אמא אבא ואחות, לא ייתכן שאאבד גם את אשתי. הסתכלתי על השמיים ושאלתי מה קורה כאן? זה שבר אותי. לא דמיינו בסיוטים הכי שחורים שנגיע לנקודה הזו והכי מתסכל שבמערכת הרפואית, שאמורה לתת לך פתרונות, לא רק שאומרים לך שהם לא יודעים מה קורה כאן אלא מוסיפים שאשתך מדמיינת בגלל רקע רפואי אחר ושזה מצב פסיכוסומטי".

שרה נזכרת באחד האשפוזים: "אני לא אשכח שהאחות צעקה עליי 'שרה, נתתי לך את כל המורפיום שאני יכולה! אין לי איך לעזור לך. שיחררו אותי הביתה לשישי-שבת, כשאני סובלת מכאבים. שרדתי לילה אחד בבית, חזרנו לבית חולים, שוב דחפו לי כדורים ועשו בדיקות, עד שיום למחרת האחות אומרת לי 'תקומי ותלכי מפה, כי הם לא יעזרו לך כאן'. השתחררתי, ויום למחרת, כשאני מתה מכאבים הגענו לבית חולים אחר, והרופאה הכירורגית התורנית שהייתה שם נעשתה לבנה כשראתה אותי. הטיסו אותי לבדיקת CT דחופה ותוך שעה הייתי בניתוח חירום".
שרה סבלה מחסימת מעיים מלאה ועברה ניתוח בטן פתוח שבמסגרתו כרתו חצי מהמעי. "חלק מהמעי כבר היה מת. אמרו לי בצורה מפורשת שאם לא הייתי עושה את הניתוח לא הייתי שורדת, כי הקיבה שלי הייתה מתפוצצת. חיברו אותי לשני עירויים, קטטר, זונדה, שני צינורות שיצאו מהבטן. קיבלתי אפידורל. הייתי מאושפזת כך 10 ימים".
גם בבית, במשך שלושה חודשים, הייתה מחוברת לשקית הזנה, חווה חרדה קיומית ולא יכולה להיות רגע לבדה. "זו נכות. לא יכולה להתלבש כמו שצריך, כל דבר כואב ומלחיץ, בקושי הצלחתי לאכול, שקלתי 40 ק"ג, עלה נידף. הבנתי שהחיים שלי ניצלו בדקה ה-90, וכל הזמן מקנן הפחד של מה יהיה אם זה יחזור. היום כל כאב בטן מקפיץ אותי ואני פוחדת, כי זה משהו שיכול לחזור, וההריון יכול בוודאות לגרום לכך".

צילום עידן חן
צילום עידן חן

סטרס תמידי
כמעט שנתיים נדרשו לשרה כדי לתת לגוף להתאושש מהטראומה. בני הזוג לא העזו לחשוב על הריון. חלום ההורות עבר למצב של סטנד ביי. בשנתיים האחרונות ניסו להיכנס להריון וזה לא צלח. הרופא אמר להם שחבל על הזמן והפנה אותם לטיפולי הפריה חוץ גופית. "כמהנו כבר להיכנס להריון וידענו שחבל על הזמן, שהגיל משחק תפקיד ושהפוריות כנראה לא טובה", נזכרת שרה, "שמנו בצד את כל הסיכונים שיכולים להיות לאור מה שהגוף שלי עבר בפחות משנה. התחלנו בטיפולי פוריות, כשבעצם אף אחד לא אמר לי שאני מכניסה את עצמי לסיכון מאוד גדול, אם אני כן אצליח להיכנס להריון".
את מרגישה צורך להזהיר אנשים מניתוחים של קיצור קיבה?
"אני חושבת שמי ששוקל לעבור ניתוח, שיבקר קודם במחלקות כירורגיות בכל בית חולים ויראה כמה אנשים יושבים שם עם סיבוכים, ואז שיחשוב פעמיים. נכון שקשה להיות שמן וקשה מאוד להוריד במשקל, אבל מה שהטבע נתן לנו, זו המתנה שלנו".
ערן: "כשהתחלנו את הטיפולים שרה פחדה מה יהיה כשהיא תיכנס להריון או בלידה. מצד אחד, מאוד רצינו שהם יצליחו, ומצד שני, כל הזמן חיכה בפינה הפחד המשתק של מה יקרה בזמן ההריון או הלידה, אם חס וחלילה הגוף לא יגיב טוב. הבנו שהמצב של הסטרס התמידי שהיא נמצאת בו לא טוב להחזיק הריון. פנינו לרפואה טבעית, עשו לשרה דיקור סיני, נתנו לה תפריט טבעי ואמרו לה להוריד למשל מוצרי חלב כדי שיהיו פחות כאבי בטן, אבל לשרה כל הזמן הייתה התחושה שמשהו לא בסדר, שהגוף אומר שהריון גדול עליו.
"לפני כמה חודשים הגענו להבנה שאנחנו כמהים להיות הורים, שזה הדבר שאנחנו הכי רוצים בעולם, אבל לצערנו בדרך הטבעית זה לא יילך. הרופא הציע לנו לחשוב על תרומת ביצית".
שרה: "לכל אשה קשה לשמוע דבר כזה. התחלתי לבכות ואמרתי שאני לא מוכנה לכך, ושאעשה כל מה שאני יכולה כדי למצות את מה שנשאר לי בגוף כדי להביא ילד, אבל הבנו שאנחנו צריכים להחליף דיסקט בראש, ואז עלה הרעיון של פונדקאות שזה הליך מורכב, כי יש פה אישה אחרת שנרתמת לעזרה ותורמת את הרחם שלה כדי לגדל בתוכו את הילד שלנו".

צילום עידן חן
צילום עידן חן

בני הזוג החלו לחקור בנושא והיו נחושים לא לבזבז זמן. "צריך להכות על הברזל בעודו חם, כי הפריון אצל שרה והיכולת שלה לייצר ביציות יורדים כל הזמן ובקצב מהיר יותר, בגלל כל מה שהיא עברה", אומר ערן, "פנינו לעוד רופא מומחה לפריון והוא אמר בצורה נחרצת שלאור כל מה שהיא עברה, אין בכלל מה לחשוב על הריון, כי זה יהווה סכנה ממשית לה וגם לעובר, כך שהאופציות היחידות שנותרו הן או אימוץ או פונדקאות. אנחנו רוצים להביא ילד שהוא שלנו. פונדקאות זה הליך מאוד יקר ובחרנו לעבור אותו בחו"ל".
למה לא בישראל?
"בארץ צריך לעבור ועדה של משרד הבריאות, להביא אסמכתאות של רופאים. כאן זה הליך יותר יקר. אחד התנאים שנדרשים בארץ הוא שעליך להיות בקשר רציף עם האם הפונדקאית, שזה משהו שמבחינה רגשית הוא יותר מדי עבורנו".
הם פנו לסוכנויות המפעילות פונדקאות בחו"ל, ואחרי בדיקה מעמיקה ראו שהעלויות של ההליך מגיעות לכרבע מיליון שקלים לכל הפחות. "ומאיפה נביא סכום אדיר שכזה, כשאין לנו שום מקור כלכלי שיכול לעזור לנו? לכן החלטנו על גיוס המונים", אומרת שרה.
בשבוע שעבר נפתח באתר giveback הפרויקט של ערן ושרה ישראלי "משאלת לב – להיות הורים". המטרה שלהם היא להגיע ל-250 אלף שקלים. נכון לכתיבת שורות אלו גויסו 10 אחוז מהסכום. בפרויקטים של מימון המונים, אם לא מגיעים לכל הסכום הנדרש, הכסף חוזר לתורמים. רק אם יושג היעד בזמן שהוגדר, ערן ושרה יוכלו לקבל את הסכום.
"זה עניין של הכל או כלום. נותרו לנו כארבעה שבועות עד תום הפרויקט והזמן הוא לרעתנו, הוא קריטי", אומרת שרה.
איך ההרגשה לפנות לצעד כזה?
"המחשבה הראשונה שלנו הייתה שלמה בכלל מישהו יממן ויעזור לנו לעשות דבר כזה; שאם אני רוצה ילד, אני זו שצריכה לדאוג למימון, אבל אח של חברה טובה אמר לי, 'תחשבי, אלו 250 אלף איש, שכל אחד מהם נותן לך שקל, זה כזה נורא?'. חשבתי שוואו, הוא צודק. זה לא כזה נורא. ראיתי שזה קיים, שאנשים מגייסים דרך הרשת סכומים לפרויקטים כמו להוציא דיסק או ספר, ובעיני המשמעות של להוציא דיסק או להביא ילד לעולם, היא לא אותה המשמעות. אנחנו מדינה שמקדשת את מוסד הילודה והפריון ואת ערך המשפחתיות, ולכן הבנתי שזה בסדר לבקש עזרה. אני מאמינה שהפרויקט יצליח, כל ישראל ערבים זה לזה. עכשיו אנחנו בחודש אלול, לקראת שנה חדשה. בראש השנה הבא אנחנו רוצים להחזיק ביד את הילד שלנו".
רוצים לתרום? https://www.giveback.co.il/project.aspx?id=3450 

בדוק גם

צביקה גרינגולד (7) רפרודוקציה אלכס הובר

"מישהו שכח שיום כיפור ובטעות פתח רדיו, ואז הוא שומע שיש מלחמה"

  יום הכיפורים מסמל לרבים מאיתנו את המלחמה ההיא שפרצה ביום המקודש ליהדות. מלחמת יום …

במהלך האליפות גברה הקבוצה בשלב הבתים על אלופת רומניה 1:3, סיימה בתיקו 3:3 עם אלופת בוסניה, נוצחה 3:2 על ידי אלופת הונגריה וגברה על אלופת אזרבייג'ן 3:4. בשלב רבע הגמר גברה "און גל יונדאי" על אלופת צ'כיה 0:2. במשחק חצי הגמר התמודדה הקבוצה מול אלופת שוויץ. המשחק הסתיים בתיקו 2:2 והוכרע בפנדלים 7:6 לזכות שוויץ. במשחק על המקום השלישי הביסה קבוצתו של נחמני את אלופת בולגריה 2:9. סגל הקבוצה כלל את: אבי נחמני, אופיר טובול, מוטי קדוש, קיקו עמרה, קיקו כהן, עומר לוינזון, מאור לוי, יניב הראל, אלירן אלקובי, רפאל ביטון. כולם מהקריות. ביטון סיים את הטורניר כמלך השערים של הקבוצה, עם 9 שערים. עומר לוינזון 7, מוטי קדוש 6, קיקו עמרה 3, אבי נחמני וקיקו כהן 1 כ"א, השלימו את מכסת השערים. בתום הטורניר קיבלה הקבוצה גביע מטעם הליגה האירופית.

כדורגל 6X6: מקום 3 ל"און גל יונדאי" בליגת האלופות

70 קבוצות השתתפו בסלובניה באליפות אירופה בכדורגל 6X6 דרג שני. קבוצתו של אבי נחמני מקרית ביאליק עשתה הישג ענק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *