יום ראשון , אוקטובר 21 2018
בית / חדשות מקומיות / הוא היה עם משקפיים ואמר: "תודה רבה, בחורים"
אורי דניאל. צילום: דורון גולן
אורי דניאל. צילום: דורון גולן

הוא היה עם משקפיים ואמר: "תודה רבה, בחורים"

בתחילת שנות ה–60 התגייס אורי דניאל לצה"ל ונשלח לסיירת הנחתים בחיל הים. עיקר פעילות הסיירת, מעבר להפעלת סירות גומי ומכשירי לחימה ימיים, היה לאסוף מודיעין מכל חופי ארצות ערב. בין פעילות לפעילות, היו חברי הסיירת הצעירים מורידים לוחמים ואנשי מודיעין בחופי מדינות ערב. ב-25 במאי 1965 הם הורידו מישהו בלבנון, ורק שלושה עשורים לאחר מכן, גילו שהיה זה המרגל אלי כהן, בפעם האחרונה בדרכו לסוריה, 10 ימים לפני שהוצא להורג.

דניאל, 72, נולד בעיראק, שלישי בין שישה ילדים, ובגיל 5, ב-1951, עלה עם  משפחתו לישראל. תחילה נשלחה המשפחה לגור במעברת אוהלים בבאר שבע ואחר כך הועברה למושב פדיה ליד רמלה, ובהמשך הגיעו לקריות. "אני זוכר שלקחו אותנו במשאית בסגנון סלאח שבתי. רצינו לגור בקרית נחום ליד דוד שלי שגר בקרית אתא. הנהג לא ידע איך להגיע ועצר במפרץ חיפה, לשאול איפה יש מעברה. אמרו לו לנסוע למעברת עיר המפרץ בקרית ביאליק, ויצא לנו טוב".

אביו של דניאל התקבל לעבודה מטעם משרד הביטחון ברפאל, ודניאל החל ללמוד במחזור הראשון של בית הספר הבונים. "הייתי ילד שובב ונמרץ, ילד שכל הזמן רצה לרוץ ולשחק", הוא מספר, "המצב לא היה הכי סימפטי מבחינה כלכלית, אבל ההורים תמיד דאגו שנהיה תלמידים טובים ושניראה טוב".

אורי דניאל. צילום: דורון גולן
אורי דניאל. צילום: דורון גולן

אל חופי אויב

ב-1963 התגייס לחיל הים ומצא את עצמו אחד מ-10 חברי סיירת נחתים – חוליית חוף. "התפקיד שלנו היה להפעיל סירות גומי עם מנוע ומכשירי לחימה נוספים, אבל העיקר היה לבדוק את כל חופי ארצות ערב מסביבנו – סוריה, לבנון ומצרים. היינו יוצאים עם צוללת או עם ספינת טורפדו ללב ים, יורדים לחוף עם שתי סירות גומי, סירה אחת כחיפוי ואחת שהייתה יורדת לחוף. כמובן שבמבצע כזה חצי צה"ל על הרגליים, היינו יוצאים עם מפקד הסירה, שבדרך כלל היה איש שייטת 13. היינו נכנסים למים עם חבל ועוצרים כל כמה מטרים וככה היינו ממפים את החופים. הנחיתה של רוב הכוחות במלחמת לבנון הייתה כמעט על החול. בזכות הנתונים שהעברנו, הרכבים לא שקעו ויכלו לצאת ישר לכביש".

10 חברי החוליה עברו קורס מ"כים בבה"ד 3, כשהשירות היה בהתנדבות. "הנחתת היא כלי שיט שמוביל כלים מלחמתיים כמו זחל"מים, תותחים וטנקים לחופי האויב. אחרי שסיימנו את קורס המ"כים, הגענו לחיפה והתחלנו להתאמן עם סירות גומי בקישון. רוב הפעילות שלנו הייתה בקישון ובחלק המזרחי של הנמל, שם היה הבסיס שלנו. היינו מתרגלים ושוחים עד עכו, הכשרנו את עצמנו לקראת פעילויות בגבולות מסביבנו. החלק הראשון היה בדיקת חופים והנחתת כוחות, מגובים על ידי כוח ששומר עלינו, למקרה שהיו מגלים אותנו, והחלק השני היה מדידת החופים לקראת הנחיתה. החלק השלישי, שהיה מבחינתנו הכי מעניין – הורדת והבאת אנשים מחופי אויב. באחד המבצעים שלנו הפלגנו עם ספינת טורפדו ושתי סירות, והיו איתנו מפקדים בכירים שלנו. ירדנו לכיוון צפון אבל אף פעם לא ידענו את מי אנחנו מורידים או מעבירים.

"באותה הפעילות קרה מקרה נדיר. אחד החבר'ה שלנו מהסיירת ירד לשירותים ופתח את הדלת וראה מולו דמות. זה היה האדם שהיינו אמורים להוריד בלבנון. הורדנו אותו בלבנון ב–25 במאי 1965. בגלל שלא דיברנו על הפעילויות שלנו, שמרנו סודות, אותו חבר שלנו, מהעשירייה, לא אמר כלום במשך 30 שנה ואנחנו לא שאלנו".

אורי דניאל. צילום: דורון גולן
אורי דניאל. צילום: דורון גולן

הסוד מתגלה

חברי הסיירת המשיכו ללוות האחד את השני במהלך השנים ושמרו על קשר הדוק. דניאל שולף תמונה של העשירייה, בחורים צעירים, לבושים במדי מלחים לבנים ובעיניים דומעות אומר: "עשינו כאלה חיים אצלי בבית, כל פעם היינו עושים מסיבה אצלי. 30 שנה אחרי, הם הגיעו אליי שוב, ומתוך העשירייה הזו, לצערי אחד נפטר ושניים היו בחו"ל, הגיעו שבעה, ביניהם ההוא שראה אז את הבחור. הוא  אמר לנו שהוא חייב לספר לנו משהו שהוא שומר בבטן הרבה זמן. 'אתם יודעים שאסור היה לנו לדבר בינינו בכלל', הוא אמר, 'אבל הבחור שהורדנו בלבנון במאי 1965 היה אלי כהן. הצטמררנו. אני הייתי מספר 1 בחרטום ואותו בחור היה מספר 2, ונזכרתי שהורדתי את אלי כהן על החוף, בזמן שהשאר סובבו את הסירה. הוא הלך איזה 100 מטרים לכיוון מישהו שחיכה לו. הורדנו אותו בנמל דיג בחוף הרחצה של ביירות. הוא היה עם משקפיים ואמר: 'תודה רבה, בחורים'".

דניאל, גבר מרשים שנראה צעיר בהרבה מ-72 שנותיו, וכשהוא מדבר על החברים לסיירת הוא מתרגש ומוחה דמעות. "עשינו את זה כמה פעמים, אבל אף פעם לא שאלנו שאלות", הוא אומר, "עד היום נמנעתי מלדבר על זה, אבל היות שכבר מותר, כי עברו יותר מ-40 שנה, אני נכנס לפרטים. חמישה ימים אחרי שהורדנו את אלי כהן בלבנון, תפסו אותו. אחרי חמישה ימים נוספים, תלו אותו".

קצת אחרי שגילה על אותו הנוסע המסתורי, הגיע דניאל לשמוע הרצאה של משה כהן, אחיו של אלי כהן, בקרית חיים. "הוא סיפר לנו על אלי כהן ואמר שבפעם האחרונה הוא הגיע לסוריה מבלגיה דרך לבנון. הייתי עם החבר'ה מהצבא, והסגן אלוף שלנו אמר לו, שאנחנו רוצים שמישהו יספר את הסיפור שלנו. עליתי וסיפרתי את הסיפור ואמרתי שאנחנו הורדנו אותו בלבנון ושהוא לא הגיע דרך בלגיה. גילינו את זה רק לפני כשלוש שנים, אבל המשפחה לא ידעה. אשתו, נדיה, כבר מאוד מבוגרת. אמרתי לחבר'ה שאולי ניסע אליה ונספר לה שאנחנו אלה שראו אותו בפעם האחרונה, שנגענו בו. הוא היה נראה כמו ג'יימס בונד, צעיר יחסית. לא ייאמן שרק אחרי 30 שנה גילינו שזה הוא".

אורי דניאל. צילום רפרודוקציה
אורי דניאל. צילום רפרודוקציה

ימי הכדורגל

כשסיים את השירות הסדיר, דניאל חתם קבע, ובמלחמת ששת הימים מצא את עצמו באזור שארם א-שיח', בסיורים בפתח תעלת סואץ. במקביל לשירות הצבאי, שיחק כדורגל במכבי חיפה, אליה הגיע מאגודת הספורט בקרית ביאליק. "כל החיים שלי שיחקתי כדורגל, בשכונה ובקבוצות אזוריות. היינו קבוצה בת של מכבי חיפה, הם היו נותנים לנו ציוד וכדורים. יום אחד היה משחק ידידות נגדם בבריכת ביאליק. הצטיינתי כשוער. הובלנו 1:0 ולא נתתי להם להכניס גול. הם ביקשו לעשות פנדל, אחרת המשחק לא ייגמר, היה כבר חושך. הם עשו פנדל, התוצאה הייתה תיקו 1:1, והמשחק הופסק. הגיעו מההנהלה וביקשו שאעבור לשחק אצלם, וב-1966 עברתי למכבי חיפה. זו תקופה שהייתה לנו קבוצה מעולה. באתי מכלום לאימפריה, אבל ישבתי שנתיים על הספסל. השיא שלי היה במשחק הראשון שלי, נגד מכבי תל אביב, קבוצה שאז לקחה חמש אליפויות רצופות ושיחקו בה שמונה שחקני נבחרת ישראל. היו חמישה משחקים נגדם והמשחק השישי היה בקרית אליעזר, ובו השתתפתי. אני עולה למגרש, רזה כמו מקל, הייתי כולי שריר. דקה לפני המשחק, מגיע השוער יחזקאל גרשוני, שהיה אמור לשחק, ואומר למאמן אברהם מנצ'ל שכואב לו הגב. אמרו לי שאני עולה לשחק. הקהל לא הכיר אותי. זה היה המשחק הראשון שלי בחיים בליגת העל ועוד נגד האלופה. היה לי פיק ברכיים רק מלהיכנס לאצטדיון המפוצץ. תפסתי יום שקורה פעם בחיים, כל הציונים שלי היו 9 בכל העיתונים, הצטיינתי ברמות, נעלתי את השער וניצחנו 1:2. מהשער ועד למונית שהעבירה אותנו למועדון לקחו אותי על הכתפיים. הייתה עלי כתבה ב'הד הקריות'. המשכתי לשחק עוד תשעה משחקים וניצחנו את כל התשעה. החזירו את גרשוני במשחק העשירי, והמשכנו לנצח, אבל המשחק הזה פתח לי את העיניים. ראיתי שאני לא מתקדם מבחינה כלכלית, וכשחזרנו, ב-1970 ממחנה אימונים בגרמניה, כינסתי את ההנהלה ואמרתי שאם לא מכפילים לי את המשכורת, אני לא נשאר. אמרו שיוסיפו משהו למשכורת, אבל אמרתי להם שאני רוצה עוזב".

מאז שיחק דניאל בלא פחות מ–21 קבוצות ולדבריו לא החסיר יותר מ-10 אימונים בארבעים שנה. "האחים שלי התחתנו רק ביום ראשון בגללי, כי זה היה היום היחיד שלא היה אימון. הייתי טוטאלי, השחקן היחיד במדינת ישראל ששיחק עד גיל 52 ביותר מ-1400 משחקי ליגה רשומים. רוב המשחקים היו בליגה הלאומית דאז –  בהפועל עכו, הפועל צפת, הפועל טירת כרמל, אימנתי ושיחקתי בהפועל חיפה, הפועל חדרה, מכבי חדרה. העליתי תשע קבוצות ליגה".

אורי דניאל. צילום: דורון גולן
אורי דניאל. צילום: דורון גולן

סרטן אגרסיבי

אחרי כמה שנים בקבע, כשהוא שחקן מכבי חיפה, פשט דניאל את המדים, אבל אחרי מלחמת יום כיפור נקרא לחזור וחזר לחיל הים ושירת על אח"י בת שבע 11 שנה עד שהוטבעה. דקות לפני שזה קרה, כשהוא עמד על החוף ומחה את דמעותיו, הוא לקח חלק מהאונייה, אותו הסב למעין שבשבת שניצבת בגאון בגינת ביתו בקרית ים.

הוא נשוי ואב לשלושה ילדים. בתו הבכורה, רויטל, נפטרה לפני 20 שנה ממחלת הסרטן. "רויטל הייתה קצינה מצטיינת בצה"ל, וכשפרשה מהצבא, חודש לפני חתונתה, גילו לה סרטן. דחינו את החתונה, היא עברה ניתוחים, והכל עבר לה לכאורה. היא נישאה בחוף התמרים, ושנה וחצי לאחר מכן היא נפטרה. היה לה סרטן מאוד אגרסיבי. לאורך השנים עשינו לזכרה המון טורנירים. לפני שנתיים עשינו טורניר ענק בסנט פטרסבורג, בהשתתפות הקונסול הישראלי, וזה היה מעמד מאוד מרגש מחוץ לישראל. בשבילנו היא חיה וקיימת, מרחפת מעלינו כעננה. זה קשה מאוד, במיוחד להורים. איבדתי הרבה חברי ילדות שהתגייסו איתי, מספר אישי אחד לפני ואחד אחריי, נהרגו במלחמות, אבל עד שאתה לא חווה את החוויה הקשה הזו, אתה לא מבין מה זה אסון".

היום הוא מאמץ את קבוצת הנוער של מועדון ספורט רויטל קרית ים. במקביל, הוא מנהל את ליגת הכדורגל לוותיקים, המונה 80 קבוצות ותיקות מקרית שמונה ועד באר שבע. "אנחנו שגרירי ישראל בכל העולם, כי הנבחרת שלנו בנויה מיהודים, דרוזים, מוסלמים, בדואים ונוצרים. כל מי שמשחק בליגת הוותיקים, מוזמן להצטרף לנבחרת. השנה היינו בברזיל וארגנטינה, ביקר אותנו השגריר ונשיא מכבי עולמי של ברזיל. בשנה הבאה המכבייה תהיה במקסיקו בדרום אמריקה, וכנראה שנהיה שם. במהלך השנים היו קבוצות יהודיות וקבוצות מהמגזר שהעליתי ליגה, והכדורגל מילא את חיי ואת הבית שלי, שגדל על כדורגל, כאוהדים שרופים של מכבי חיפה. הלוואי שהשנה הפועל חיפה תיקח גביע. אני יודע שהרבה אוהדים בצפון מאחלים להם לקחת גביע, נשמח לא פחות מהאודים השרופים שלה".

הבת רויטל דניאל זל

מילה ליעקב שחר

כאוהד שרוף של מכבי חיפה, המצב של הקבוצה מכעיס את דניאל, ויש לו הרבה מה לומר. "אני מוריד את הכובע בפני נשיא מכבי חיפה, יעקב שחר, ואני יודע שהוא מוציא מכספו מיליוני שקלים ושכואב לו הלב על כל תוצאה לא טובה בשנים האחרונות, אבל מצד שני, אני לא מבין איך איש עסקים כל כך גדול, שמוקף בצוות של אנשים מקצועיים, לא רואה את מה שכולם רואים. לא יכול להיות שנבחרת הנוער של מכבי חיפה לקחה אליפות וגביע בחמש השנים האחרונות, והשחקנים שלה משחקים בקבוצות אחרות בליגה. יש 26 שחקנים כאלה. שיביאו שלושה או ארבעה שחקנים כמו ג'ובאני רוסו ושהשאר יהיו שחקני נוער. מביאים את כל אלה שהתעייפו ונקראים מבוגרים. מה? אנחנו אמורים לפרנס אותם? כולם אוהבים את יעקב שחר ויודעים שאלמלא הוא, לא תהיה מכבי חיפה, אבל שייקח לעצמו איש מקצוע שיביא שחקנים מהרמה הגבוהה, שיעלה נוער לקבוצה. היום במכבי חיפה אין צביון, אין קשר בין השחקנים לקבוצה בכלל. הם באים 10 דקות לפני משחק ובורחים 10 דקות אחרי.

"יום שישי אחד מישהו צלצל אליי באחת וחצי בלילה לספר ששלושה שחקנים שמשחקים למחרת נמצאים עכשיו בבר בתל אביב. לא האמנתי. הייתי שחקן ספסל שנתיים והייתי הולך לישון ב–11 בלילה כל יום שישי. איפה נשמע כדבר הזה? לא צריך להביא שחקן שמקבל 11.6 מיליון שקלים לארבע שנים, והוא לא שווה גרוש. למה מחתימים שחקנים לארבע שנים? שיחתימו לשנה, ואם הוא טוב, שימשיך. זו עצה קטנה, אין לי בעיה להיפגש עם ולהגיד לו מה כולם חושבים. מה? הם לא רואים את זה? אם זה ימשיך ככה לא יהיו צופים, אנשים לא יקנו מינויים, לא יגיעו אוהדים".

צילומים: דורון גולן

בדוק גם

תאונה בשדרות ההסתדרות. צילום: איחוד הצלה כרמל ואשר

חמישה צעירים נפצעו בתאונה בין רכב פרטי למשאית

חמישה צעירים נפצעו לפנות בוקר יום ראשון בתאונת דרכים בין הרכב הפרטי שבו נסעו לבין …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *