בית / חדשות מקומיות / אנחנו כולנו מאותו הכפר

אנחנו כולנו מאותו הכפר

הסיפור ההיסטורי של "הרומנים של תרשיחא" כמעט שלא סופר. 150 משפחות שהגיעו באוניית העצמאות בשלהי חורף 1948. אנשים צעירים, ניצולי שואה, זוגות עם ילדים קטנים, שהגשימו חלום ועלו לארץ ישראל.  לאור המצוקה הגדולה של הדיור באותם הימים, נבנו המעברות. את חלקם של עולי רומניה בחרו להעביר לכפר תרשיחא, שננטש על ידי הערבים במלחמת העצמאות. וכך, מצאו את עצמם מאות עולים עם תרבות אירופית, גברים בחליפות מחויטות ונשים בשמלות אלגנטיות,  מתגוררים בבתים שננטשו. במשך יותר מ-15 שנה חיו המשפחות בתרשיחא.

בכפר נולדו מאות ילדים, שהיום הם בגיל המדינה, דור שני להוריהם, שמספר את סיפור העלייה ארצה ואת סיפור שואת יהודי רומניה. השבוע התקיים במושב מעונה מפגש מרגש של הילדים של תרשיחא שנולדו בשנות ה-50 בכפר הערבי. אחרי יותר מ-60 שנה הם נפגשו, והתחושה באוויר הייתה כאילו הזמן עצר מלכת. במפגש נכחו שלוש קבוצות: ארבעה זקנים מהכפר, ילדי העולים שהגיעו באונייה  והקבוצה השלישית כללה את ילדי תרשיחא.

במלחמת העצמאות נמלטו מבתיהם 700 אלף מערביי ארץ ישראל. המלחמה ארכה כשנה וחצי, יותר מ-5000 יהודים נהרגו ונרצחו. מדינת ישראל הוקמה, ומאות אלפי עולים פקדו אותה. בין השנים 1949 ועד ל-1952 עלו לארץ כ-700 עולים, והאוכלוסייה היהודית הכפילה את עצמה בתוך שלוש שנים.

בארץ החדשה נוצרה מצוקה כלכלית, כשהקושי העיקרי היה קשור בדיור, ובכל הארץ הוקמו המעברות. עולים חדשים הוכנסו להתגורר בבתים הנטושים של הערבים. במהלך מבצע חירם לשחרור הגליל מהכנופיות הערביות באוקטובר 1948, החל צה"ל להיכנס לכפרים הערביים, כדי להשיב מלחמה. הערבים פעלו נגד ההתיישבות היהודית, והאסון של שיירת יחיעם במרס 1948 מלמד זאת.

רבים מערביי תרשיחא ברחו במהלך המלחמה. ההערכה היא שמהכפר נמלטו כ-5000 איש, כולם מוסלמים. 700 ערבים נוצרים מהכפר נשארו בו. מוסלמים בודדים ברחו להרים ושבו לבתיהם לאחר הקרבות. בתרשיחא נותרו מאות בתים נטושים. ב-1949 שיכנה הסוכנות היהודית בתרשיחא כ-150 משפחות שעלו מרומניה בסוף 1948 באוניית עצמאות. כ-50 ממשפחות העולים עזבו את תרשיחא ב-1952 ועברו למושב מעונה הסמוך, שם עסקו בחקלאות. בתרשיחא נותרו כ-100 משפחות של יוצאי רומניה, שעסקו בעבודות שונות כולל מסחר ועבודות בקרן הקיימת לישראל.

בתרשיחא של שנות ה-50 התהוותה מציאות מעניינת. לא רק הרומנים דיברו ערבית, אלא גם ערביי הכפר. היחסים היו לבביים ונוצרו חברויות אמיתיות.

"הרומנים של תרשיחא לא פצו פה ולא התלוננו על התנאים שבהם שיכנו אותם". היום, אחרי 60 שנה צילום: איילת קורן
"הרומנים של תרשיחא לא פצו פה ולא התלוננו על התנאים שבהם שיכנו אותם". היום, אחרי 60 שנה
צילום: איילת קורן

תמונה בעיתון

משה (קופולבויץ') קורן הוא אחד ממארגני הכנס ההיסטורי של תושבי תרשיחא הרומנית שהתקיים השבוע. הוא נולד בכפר ב-1958, ולימים הקים בית במושב מעונה; נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לארבעה נכדים. "חלק מתושבי תרשיחא עברו לעסוק בחקלאות, ביניהם היו הוריי, ז'אן וחיה", הוא מספר, "לפני כמה שנים זיהיתי בתמונה ישנה בכתבה שפורסמה בעיתון ארצי את בני הזוג פרישמן ובתם הקטנה. פגשתי את שכנתי יוספה, שהורי בעלה התגוררו בתרשיחא, והיא הרימה את הכפפה. התחלנו לאתר את כל החברים, במשך יותר משלושה חודשים, ובזכות נפלאות הטכנולוגיה הצלחנו לקיים כנס עם 80 ילדים וותיקים.

"הייתי רק בן שנתיים. תרשיחא הייתה אז מרכז חיים. עד כיתה ג' למדתי בכפר, ואחר כך העבירו אותנו לבית ספר במעלות. זה היה הזוי איך 150 אנשים מחויטים ואלגנטיים התמזגו בתרבות אחרת, הגיעו דחוסים באוניות ובתוך יממה עברו לכפר ערבי עם שפה זרה ותרבות אחרת. ההורים שלנו הקימו את תרשיחא. הם בנו בתי קולנוע, תיאטרון, תזמורות ופתחו עיתון מקומי".

האווירה בכנס הייתה מרגשת ביותר. עשרות אנשים שלא נפגשו שנים, חברי ילדות, משפחות שחיו בבית אחד משותף וחלקו ביחד סלון, שירותים ובאר מים, נפגשו לשיחה על החיים לציון 70 שנה למדינה. ברקע הייתה מוזיקה רומנית, ובבת אחת כולם חזרו להיות ילדים.

"כל מי ששומע על הסיפור הזה מוקסם", אומר גדי אברהם, המורה לגיאוגרפיה הוותיק בתיכון בנהריה. אברהם הוא דמות קנונית עבור ילדי נהריה. הוא חינך דורות של ילדים ותמיד ראה בעבודתו החינוכית שליחות.

אברהם: "כשאני מספר לתלמידים שלי שנולדתי בתרשיחא, הם חושבים שאני מתלוצץ. אני אומר להם אני 'פלסטינאי', גדלתי בכפר ערבי.  הוריי, סימונה ואברהם, הגיעו לארץ ב-1949 ממחנה ההשמדה טרנסניסטריה. הם היו זוג צעיר, בשנות ה-20 לחייהם. הם התחתנו שלושה ימים לפני שעלו על האונייה ארצה ועזבו את משפחותיהם. הטראומה של השואה לא עזבה את אמי, ולימים נאלצנו לעזוב את תרשיחא, כי אמא פחדה מהמצב הביטחוני. כששמעתי על הכנס, התרגשתי מאוד. הייתי חייב לבוא כדי להריח את אמא ואבא שלי, כדי לחוות אותם שוב. אנשים שיתפו בתמונות ילדות מגני הילדים ומהטיולים. אני תמיד מספר איך הרומנים של תרשיחא לא פצו פה ולא התלוננו על התנאים שבהם שיכנו אותם, הם קיבלו את כל מה שהמדינה נתנה להם. לעומת עולי מרוקו, ששוכנו בואדי סאליב, בלי חשמל, והייתה זעקה של קיפוח – איך שמים מרוקאים בבתים של ערבים, הארץ רעדה".\

גדי אברהם ואחותו רבקה נוי צילום אדריאן הרבשטיין
גדי אברהם ואחותו רבקה נוי צילום אדריאן הרבשטיין

 

חברות ילדות קופולוביץ' וסאקג'ו צילום: אדריאן הרבשטיין
חברות ילדות קופולוביץ' וסאקג'ו צילום: אדריאן הרבשטיין
ילדות בשלג בתרשיחא (צילום פרטי)
ילדות בשלג בתרשיחא (צילום פרטי)

קסם הילדות

רחל פגורה וברוריה סקאג'ו הן חברות ילדות, שנפגשו זו עם זו בכנס אחרי תקופה ארוכה. לימים הן היו שכנות גם בנהריה.

סקאג'ו: "אני זוכרת את החורף של תרשיחא. ירד שלג, היה קר מאוד.  אני זוכרת איך התחבאנו מאחורי חלונות גבוהים. רחל ואני היינו חברות עד כיתה ג'. למדנו בבית ספר מאבן והביאו מורות חיילות שילמדו אותנו עברית. ההורים עברו תלאות בדרך. אמא שלי הייתה בוכה הרבה. הם איבדו כמעט את כל בני משפחתם ואת אחיהם בשואה. זה לא היה קל,  אך לא ספגנו מהם מרמור. אמא שלי אף פעם לא דיברה על השואה. אבי לא רצה להיות מושבניק, וב-1956 עברנו לנהריה. בדיעבד, לא הייתי משנה דבר, זו הייתה תקופה של קסם הילדות".

פגורה: "אחר כך עברנו ללמוד במעלות יחד עם הערבים והסתדרנו  איתם יפה מאוד. אני מספרת לנכדים ולילדים שלי חוויות מתרשיחא, על הילדות הנהדרת שחווינו. שיחקנו בחוץ כל היום עם כדור ואבנים, היינו יצירתיים מאוד. לבית הקולנוע היינו מגיעים עם שמיכות צמר מהבית".

יוספה סימון, חוד החנית של הכנס, אלמנתו של אריה סימון, הנציחה את בעלה במפגש המרגש. "זו ההזדמנות לספר סיפור לדור הצעיר שהוא חלק מסיפורי ארץ ישראל וכמעט ואינו ידוע. אני מרגישה בת מזל ושמחה להגשים חלום בזכות כל אחד שהשתתף בכנס ומספר את הסיפור האישי שלו. כבוד לארח את זקני הכפר".

אברהם מוסיף: "מי שהרג את יהודי רומניה היו רק הרומנים, אלה לא היו הגרמנים או הפולנים. השואה של יהדות רומניה לא מסופרת, זה היה רצח אכזרי ביותר".

אחד הנאומים המרגשים בכנס היה של נמר וולף ממושב בן עמי. אביו, שמיל, בן 92, נכח בקהל. "בעוד 120 ימים, אבי יחגוג 70 שנה לעלייתו ארצה באוניית העצמאות. הוא ברח מרומניה 10 ימים לפני נישואיו, לאחר שגילה כי הצבא רוצה לגייס אותו למלחמה. בארץ הוא הפך לאיש אדמה. קטף זיתים, פוצץ סלעים ושמר בלילות. הוא מעולם לא התלונן והיה שמח בחלקו. הדברים שקרו בתרשיחא  ובילדות שלי עיצבו את חיי למי שאני היום. הצמחנו שורשים כאן בגליל, ארבעה דורות, כשהנין כבר בן 10. אני חש גאווה ומודה לאבי על מה שהוא הצליח לנטוע, ובעיקר אני לא שוכח איך הכל התחיל".

 

בדוק גם

מעיין וליעם לוי צילום: דורון גולן

שיק משפחתי

בשיתוף פעולה עם קבוצת הפייסבוק mamachic, קיבצנו אימהות פאשניסטיות להפקה עם הילדים/ות לקראת שנת הלימודים. התפוח, מתברר, גדל הכי קרוב להעץ

צילום אילוסטרציה ילדה ודובי

חשד להתעללות בגן ילדים בקרית מוצקין

סייעת בגן ילדים באחת משכונות היוקרה בקרית מוצקין נחקרה במשטרת זבולון בעקבות תלונות של הורים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *