יום שישי , דצמבר 14 2018
בית / גליל מערבי / נהריה / הסרט שלו
Lior Ron (צילום : Ayal Nitzan)
Lior Ron (צילום : Ayal Nitzan)

הסרט שלו

גילוי נאות: ליאור רון, אחד המלחינים המבטיחים ביותר בלוס אנג'לס כיום, הוא חבר ילדות שלי מנהריה. למדנו יחד בתיכון רב תחומי ע"ש יצחק רבין, ולמעשה מאז שסיימנו את בית הספר לפני 14 שנה, לא התראינו אפילו פעם אחת. עד שיום אחד, לא מזמן, הודות לפייסבוק, הבחנתי בדף באנגלית עם שמו של ליאור רון, ומתחתיו המילה composer- מלחין.

זה סיפור של יוצר שחי את החלום. הנער הבלונדיני עם השיער הארוך, שסמל ההיכר שלו היה הסקסופון הענק שתמיד סחב על גבו, הפך למלחין בתעשיית הסרטים האמריקאית. השיא: מוזיקה מקורית לסרט דוקומנטרי "פאבלו" ועבודה לצד השחקנים: אנדי גארסייה, ג'ף ברידג'ס, רוברט דאוני ואמילי בלאנט. ואיפה הכל התחיל? בגיל 6 בתזמורת הנוער בנהריה, כשנכנס לחוג, ומנהל התזמורת אריה כפיר ז"ל, נתן לו ביד סקסופון.

12 שנה ניגן בתזמורת העירונית – מבית הספר יסודי ויצמן ועד לטקס הסיום של כיתה י"ב, עלה על הבמה בכל חג ומועד, בכל טקס זיכרון, יום השואה וחגיגות יום העצמאות, גם בכיכר העירייה. התזמורת היתה בשבילו שליחות ומחויבות אינסופית.

במשך שלוש שנים ניגן בתזמורת צה"ל כחצוצרן, לאחר הצבא עבר להתגורר בתל אביב, השתלב בביצה, ניגן ב"כוכב נולד" ובהרכבים של ברי סחרוף, החברים של נטשה, תומר יוסף והרשימה עוד ארוכה, עד שיום אחד סימן את לוס אנג'לס על המפה והחליט שהחלום זה ליצור את המוזיקה ולא רק לנגן.

ליאור רון.  (צילום: Meytal Cohen)
ליאור רון. (צילום: Meytal Cohen)

הראיון מתבצע בסקייפ מהאולפנים של ליאור רון בלוס אנג'לס. שני חדרים וחצי, משם הוא יוצר ומלחין מוזיקה מקורית לסרטים, טריילרים, פרסומות ומשחקי מחשב. חמש שנים שהוא נמצא בארצות הברית. הוא נולד לפני 32 שנה בנהריה. משפחתו עברה לעיר מקיבוץ געתון כשהיה בן 4,  אך לפני כעשור שבה לקיבוץ. הוא בן שלישי, יש לו שתי אחיות הגדולות ממנו, ואח בן 25, תומר רון, נגן ג'אז על סקסופון, שנחשב להבטחה גדולה ולומד על מלגה מלאה לימודי מוזיקה בקולג' ברקלי בבוסטון. הריחוק מהמשפחה קשה לו. האחיינים שלו בקושי מכירים אותו.

לרון חברה ישראלית מיטל כהן, מתופפת מוכרת מרמת גן. השניים חולמים קריירה וחיים יחדיו בלוס אנג'לס. הראיון העלה געגועים לאוכל ישראלי, לחומוס ולפלאפל ללא טעם אמריקאי וכמובן לפשטידת התירס של אמא.

 

לא חיכו לי עם לימוזינה

רון מספר: "בגיל 6 אמא שלי רשמה אותי לתזמורת הנוער. ההורים שלי לקחו אותי לחוג קראטה בהתחלה, וזה לא היה בשבילי לבעוט באנשים ולחטוף מכות. בתזמורת פשוט נתנו לי חצוצרה ביד. לא שאלו הרבה שאלות, והלכתי עם זה 25 שנה. היום אני פחות מנגן, היצירה היא חלק מרכזי בחיי וזה משהו עמוק מאוד. עוד בתל אביב גיליתי את המוזה, לימדתי תלמידים לנגן והקריירה היתה שם. אבל החיידק של ההופעות ירד לי. אני מופיע מגיל צעיר מאוד בין אם זה על הבמות בנהריה, בכל טקס, ובין אם אלה הופעות עם גדולי היוצרים במדינה. אז פשוט סימנתי על המפה 'אמריקה', מכרתי את כל הציוד שלי ועליתי למטוס.

"לא ידעתי לאן אני הולך ולא חיכה לי אף אחד עם לימוזינה. בלוס אנג'לס כולם רוצים להיות כוכבים, כולם שחקנים, יוצרים ומפיקים, וחייבים להתחיל מאיפשהו. זה מתחיל מהמלצר שחולם להיות שחקן ועד והמוכר בסופרמרקט שמגדיר את עצמו כמוזיקאי. לוס אנג'לס היא בועה של החיים, עיר תחרותית, אבל יש כאן מקום לכולם.

"קניתי לי אוטו ב-200 דולר מאשה זקנה, כזה כמו שרואים בסרטים, מכונית אמריקאית שטוחנת דלק. גרתי בדירה קטנה, ולפרנסתי ניגנתי מוזיקה חסידית בחתונות של דוסים. הכסף היה טוב ואני סיפקתי את הסחורה, זה היה כך עד לפני שנה. בבוקר עבדתי על סרט עם ג'ף ברידג'ס ובערב ניגנתי אצל הדוסים.

"אני מאמין שאם אתה טוב ואתה מחכה בסבלנות, התור שלך מגיע. עכשיו, אחרי חמש שנים אני רואה שזה קורה לי. היום אני עובד עם במאים ומפיקים גדולים ועם צוותים של 1000 איש".

לכתוב מוזיקה לתמונה

Lior Ron  (צילום :  Ayal Nitzan)
Lior Ron (צילום : Ayal Nitzan)

רון מעביר בשיחה הטראנס אטלנטית את האהבה הגדולה ליצירה. לדבריו, יש אתגר גדול מאוד וריגוש עצום בלכתוב מוזיקה לתמונה. הסרט הדוקומנטרי "פאבלו" מספר על פאבלו פרו, גאון יוצרי הוויז'ואל, שכל התעשייה רצתה להיות בקרבתו. הסרט נעשה לכבוד 50 שנות יצירה של פרו, הפקה ענקית, קריינות של ברידג'ס, שיתוף פעולה של אנדי גארסייה, רוברט דאוני ג'וניור, ג'ון ווייט, ג'ורג סגל ("תהרוג אותי וזהו").

רון: "סוללה של שחקנים, הפקה של 1000 איש, וזה היה הסרט הראשון שלי. את ההזדמנות קיבלתי מריצ'ארד גולד, במאי סרטים ברזילאי, ששמע את המוזיקה המקורית שהלחנתי ואמר לי: 'אני לוקח את זה'.

"זו היתה חוויה מטורפת. הגעתי לארץ במיוחד כדי להקליט נגנים. למרות שהייתי באמריקה, חיפשתי פסקול מיוחד כזה שלא שומעים שם. פאבלו הוא אדם בן 85 שהגיע מקובה לארצות הברית והתגורר בניו יורק. אדם יצירתי שלמרות ההצלחה שלו נשאר מהגר, ודווקא בנקודה הזאת, הרגשתי שאני מצליח להתחבר, כי באיזשהו מקום, זה גם הסיפור שלי. הסרט על פאבלו פתח לי דלתות לאנשים מעניינים ולעוד סרטים שאני עובד עליהם כרגע.

"לכתוב מוזיקה לסרט זה דבר הכי מרתק שיכול להיות. אתה שם כדי לספר את הסיפור וזה תמיד ניסוי ותעייה. המוזיקה נוגעת באנשים, כך גם בפרסומות, וצריך לסחוף. אחרי 'פאבלו' עשינו סרט נוסף: 'גיים פליי', על אבולוציות משחקי המחשב, תחום שלמעשה הרבה יותר רווחי כיום מתעשיית הסרטים. השנה עשיתי שלושה טריילרים גדולים לסרטים: 'דרוש חבר לסוף העולם', 'לדוג סלמון בתימן' עם אמילי בלאנט ויואן מקרגור ('טריינספוטינג') ומרוץ מכוניות למשחקי האקס בוקס 1.

"בטריילרים יש הרבה אקשן וזה הפוך מסרט. אתה מייצר את המוזיקה במטרה להעלות את סף ההתרגשות ולהקפיץ את מד הדופק. בלוס אנג'לס הכל מופץ בשניות לכל העולם, והמטרה היא להיות הכי טוב בכל מה שאני עושה, כי יש תוצאות. לטריילר של האקס בוקס יש למעלה מ~2 מיליון צפיות, שאולי 100 מהם יכתבו וייתנו קרדיט ליוצר המוזיקה, אבל הקונספט הוא תתרכז במוזיקה ולא בשם שלך ואז ההצלחה תגיע".

הקומונות של הישראלים
בלוס אנג'לס נמצאת הקהילה הגדולה ביותר של ישראלים ויהודים. "כשהלכתי לראיון לקבלת ויזה, ראיינה אותי מקסיקנית שבקושי יודעת אנגלית, הבחור שבדק לי את הדרכון היה סיני, כי זה לא משנה מי אתה באמריקה. בהתחלה נזהרתי מאוד לשלוף את ישראל. היום אני יותר פתוח. אין ספק שלגדול בצל קטיושות בנהריה ומלחמת המפרץ – אלה זיכרונות מכוננים. היום אני פתוח ומספר לכולם איך סבא וסבתא שלי חיו בקומונה בקיבוץ, ואני הלכתי לצבא. זה מה שאני, וכיום אני בהחלט מביא את זה ליצירה. גם המודעות העולמית השתנתה, ואם קורה משהו בירושלים כולם כבר יודעים ומביעים דעה.

"להיות ישראלי היום בלוס אנג'לס זה פלוס אדיר כי היהודים שולטים בתעשייה. ברוב המקרים לבמאי קוראים כהן, והוא הולך לבית כנסת בשבת. אמנם החבר האמריקאי שלי לא יודע מי זה אריק איינשטיין או 'הופה היי' ולכן אני מבין את הקומונות של הישראלים שנוצרו כאן, אבל אני לא מזדהה איתם.

"הישראלים שמגיעים לכאן חיים חיי קהילה סגורים וזה מזכיר מאוד את הקהילה הרוסית בארץ. הם רצו להישאר רוסים, אבל בישראל. יש קבוצה של ישראלים שחיים עם ערוץ טלוויזיה ישראלי וקוראים 'ידיעות', קונים בסופר הישראלי ומדברים רק עברית וזה בכיף שלהם, ללכת להופעות של ירמי קפלן וחמי רודנר באמריקה, אני לא באתי לכאן בשביל זה, אין לי משהו נגד זה, אבל באתי להרחיב את האופקים שלי".

המרחק מהתעשייה ההוליוודית אל עבר הבועה התל אביבית נראה פתאום עצום. רון לא שוכח מאיפה הוא בא ולדבריו, הכישרונות המוזיקליים בארץ הם מהגדולים ביותר בעולם. יוני רכטר לדבריו יכול להיות סטיבי וונדר ודודו טסה יכול להיות ג'ק ג'ונסון. הוא צופה מהצד באמנים שמגיעים לסיבוב הופעות אמריקאי ומעריץ אותם.

"אני שמח לראות הצלחות של עידן רייכל או אסף אבידן, הם אמנים שעובדים קשה מאוד. יש כל כך הרבה מוזיקאים מוכשרים ומיוחדים ונוצרים מיקסים מיוחדים. הבעיה היא שהשוק קטן. בארץ, לעומת לוס אנג'לס, אתה צריך כל הזמן לדחוף את עצמך ומספיק שתהיה נחמד כדי שיקבלו אותך לעבודה. בלוס אנג'לס התחרות היא עצומה. כולם כאן מלחינים ולכל במאי יש 20 מלחינים שעובדים עימו וזה מלחיץ. השנה החלטתי לשחרר לחץ. שפילברג עדיין לא מחכה לי עם לימוזינה, אבל אני נמצא במפה של התעשייה, ואני מאושר.

"כשראיתי את אחי הולך בכיוון שלי, היה לי חשוב שלא יעשה את הטעויות שלי וינגן ללא מחשבה על העתיד. כשהיה בן 15 אמרתי לו 'אתה מנגן כבר 10 שנים, תתחיל לחשוב איפה אתה רוצה להיות'. ואז הוא החליט שהוא רוצה להיות הכי טוב בתחום ונסע כל יום ברכבת מנהריה ללימודים בבית ספר למוזיקה תלמה ילין.

"אני הקרבתי הרבה והיתה לי ילדות יפה. הכל התחיל מהתזמורת בנהריה. בדיעבד אולי היום הייתי בכלל במקום אחר. אני ממליץ גם היום לכל הורה לשלוח את הילד שלו לחוג נגינה ולא לשיעורים פרטיים אלא לתזמורת. אני זוכר את המנצח את אריה כפיר שהיה מסור לתפקיד ולקהילה ובני הנוער וגם את שמואל כהנא מהקונסרבטוריון בעכו. בתזמורת לומדים להקשיב אחד לשני. זה השיעור הכי גדול של החיים, ללמוד להקשיב, זה היה בית ספר לחיים".

בדוק גם

מייק הנרי (צילום: אדריאן הרבשטיין)

עירוני נהריה הפסידה 93:77 לבני הרצליה בעין שרה

כנראה שחגיגות הניצחון במחזור הפתיחה על הפועל חולון נמשכו גם השבוע, כשהחבורה של מיקי גורקה …

תגובה אחת

  1. ליאור ניגן בחצוצרה בתזמורת העירונית בנהריה, וכך גם אחיו… הסקסופון לא שייך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *