הקצין מיתולוגי של חטיבת גולני ומי שהקים את אתר ההנצחה של חטיבת גולני לפני 19 שנה, אל"מ במיל' ויו"ר ארגון גמלאי צה"ל בגליל מערבי יום טוב חזן, פרש השנה לגמלאות אחרי שישה עשורים בשירות צבאי.
חזן (76) מוותיקי נהריה, הוא מורעל גולני שהקדיש את חייו לדגל. זו תהיה השנה הראשונה בה לא ייקח חלק בהנצחה לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ולא יקבל את פניהם של ההורים השכולים. את ההוקרה על פועלו בחטיבה הוא קיבל במסיבת פרידה בהפתעה שאירגן לאחרונה הרמטכ"ל גדי אייזנקוט בלשכתו.
חזן, איש עם חזון עלה לארץ מטורקיה. בגיל 11 החליט להקדיש את חייו למען הדגל ובהמשך הפך לרוח החיה מאחורי חטיבת גולני, לחם במלחמות ישראל, ראה את מוות בעיניים, איבד מאות מחבריו, בחר את הכומתה החומה של החיל ונרתם לכתוב ספרי הנצחה ליותר מ~1500 לוחמי החטיבה שנפלו בקרבות. למעשה אין חייל בגולני שלא יודע מי הוא.
חזן נשאר מפקד ברוחו. שטף דיבורו של רס"ר צבאי, ארנקו מוטבע בסמל עץ הזית של גולני והוא השתבח בזיכרון פנומנלי למכביר. כשאומרים "מורעל גולני" כנראה שחזן הוא הדוגמא הטובה ביותר.
הוא החל את שירותו הצבאי בגדוד ברק ולימים שימש כרס"ר הגדוד, יצא לקצונה ומונה לסמח"ט ב' של החטיבה. בשנת 1987 השתחרר משירות קבע והמשיך לשמש כסמח"ט החטיבה במילואים, עד שמונה למפקד אתר ההנצחה של חטיבת גולני. הוא נשוי לאילנה, אב לשלושה ילדים, דוד, יצחק ומירב וסבא לשבעה נכדים. על אף שלא גידל את ילדיו, הצליח להשריש בכולם מורשת קרב.
צביון ארץ ישראל
"נתחיל מבראשית", אומר חזן בעברית צחה. "אני מילדי המעברות בנהריה של שנות ה-50, ולילד שגדל במעברה יש הרבה משמעויות. התארגנות מחוץ לארץ, היקלטות במדינה, הייתי רק בן שמונה כשנקלטנו במעברת כורדני וגילינו ערב רב של תרבויות במצב סוציואקונומי נמוך מאד. גילינו את קיבוץ הגלויות ועם כל זה צריך גם לבחור איך יראה העתיד".
דבריו של חזן מחממים את הלב. בגיל 11 הוא קבע את עתידו, כשנבחר להדריך קבוצות בתנועת נוער העובד והלומד ונשבע לשרת את הדגל. כל מדריך קיבל שתי כיתות, שרוך וכובע והמטרה הייתה אחת: צביון ארץ ישראל. כשהתגייס לצבא ניתנה לו אפשרות לבחור בין צנחנים לגולני. חזן לא רצה ללכת לחיל מתנדבים, לדבריו מי שמתנדב, הרי שלא חסר לו כלום ואין מה להשקיע בו מורשת. הוא רצה לסייע למי שנצרך באמת ודרך האידיאולוגיה "אותה מדינה, אותו הדגל אותה האדמה", או במילים אחרות: "ארצנו".
"זה היה המוטיב שלי מול העיניים, כך בחרתי גולני", מספר חזן בלהט, "מצבה של החטיבה היה מתחת לכל ביקורת. חיילים היו נפקדים, לחיילים מבתים קשים שלא היה בהם אוכל, לא הייתה משמעת, הרמה הייתה נמוכה מאד. חשתי צורך לצאת לקורס מ"כים כדי להוות דוגמא אישית, להצמיח את הילדים שהגיעו אלינו, להילחם ולקדם אותם בסיוע מירבי כי המצב היה בלתי נסבל. בשנת 1958 מוניתי לסמל מחלקה, אחר כך רב סמל פלוגתי וחתמתי קבע. הייתי המפקד שהכי קרוב לחייל, כשהמטרה הייתה שייתן בי אמון. ידעתי מה הוא אכל, מה שתה, מה כואב לו ומי מתסיס אותו. הלוואי והיו עושים את זה היום. מפקד שמבטיח ולא מקיים, מאבד את החייל ואלה היו שנים קשות, בנינו את החטיבה מהיסוד מתוך מטרה אחת, לנצח בקרב. אחרי מלחמת ששת הימים, לא הייתה לחטיבה משימה שלא עמדה בה. מעזה ואיו"ש ועד רמת הגולן וסוריה, מאשקלון ועד כרם בן זמרה בכל שטח אש גולני היו בחזית. במלחמת ששת הימים כל הפיקוד יצא למלחמה ונהרג. חצי מהגדוד שלי מת, אז מונתי לרס"ר הגדוד והחלפתי את אל"מ דוד רוקני (מפקד המיתולוגי של טקס המשואות בהר הרצל ביום העצמאות, ר"כ). גם מפקד הגדוד נהרג, הסמג"ד נלחם על חייו בבית החולים ורצו להוציא אותי מהגדוד. שאלתי: 'אתם נורמליים?, עכשיו זה הזמן?'. המטרה היא להחזיר תורה לחיילים, מה זה חייל ומה זאת לחימה. להוביל את הגדוד שיעתיקו ממנו לפלוגות אחרות. אז יצאנו למשימה אחרת, להילחם ולהעלות את מדד הקב"א. לקבל חיילים עם מנת גיוס גבוהה ומשם להוציא מ"פ, מג"ד וקצינים. הסיסמא הייתה: 'תתגייס לגולני, איפה שיש מוחות'. אספתי גם את כל מי שנפל מהסיירת, ראיתי בו פוטנציאל לקידום. היינו חייבים חיילים טובים בחזית הלחימה".
בלי גולני אין מדינה
סיפוריו של יום טוב ארוכים. הוא מדבר על העורף שיישב את גבול הצפון והקים את הישובים שלומי, יערה, שומרה ושתולה. "הם מתיישבים שבנו את המדינה ומתוכם צמחו החיילים, מתוך קיבוץ הגלויות יצא חומר גלם לטפח. בבוקר אחרי מארבים, הייתי מקים את כולם לקטיף תפוחים כדי לאסוף כסף למשפחה של חייל אחר. היינו עושים חשבון איפה יהרגו לנו 20 חיילים ואיפה רק עשרה. תמיד חשבנו איזה מהחיילים ניתן לקרב וככל שהם יהיו טובים יותר, יהיו פחות הרוגים. לא היה פה מקום לרגש, אלא תוכנית אחת שכולם מתגלחים עליה. בלי גולני אין לחימה, עד עצם היום הזה, בלי גולני אין מדינה. ואז הגיעה מלחמת יום כיפור, חטיבת גולני החזיקה את קו רמת הגולן והצבא הסורי לא הצליח לכבוש אף מוצב של גולני. המטרות היו שחרור החרמון וההתשה מול הסורים ולא שמענו על מישהו אחד שקיטר. מלחמת יום כיפור גבתה קורבנות רבים ופצועים. באותה שנה יצאתי לקורס קצינים וחזרתי לחטיבה בדרגת סרן ושוב היה צורך לבנות את החטיבה מחדש, כי כולם נהרגו בקרבות, אבל הרוח נשארה, רוח של לחימה. זה מאפיין את חיילי גולני עד עצם היום הזה. היום הם תכולי עיניים עם בלורית ומדברים בשפה אחרת, מה שהשתנה זה רק הנשק והרכבים המשוריינים. הלחימה נשארה באותה מוטיבציה. כך גידלתי את ילדיי, על מורשת ואתרי הקרבות ואף אחד מהם לא הגיע לגולני. כל אחד הלך לפי מזלו, זה היה כבד עלי".
בשנים של אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהחטיבה נבנתה מחדש, ביקשו החיילים להחליף את צבע הכומתה. "לגולני הייתה כומתה של חיל התחזוקה והצבא לא הסכים לשנותה. במהלך אימוני קיץ במדבר יהודה, ביקש ממני המח"ט חיים בנימיני, להביא מהצומת את שר הביטחון שמעון פרס ואת הרמטכ"ל מוטה גור למסדר סיום. עלינו על הג'יפ ופרס לחש לגור באוזן: 'אז מה ניתן להם?'. עצרתי את הג'יפ בפתאומיות ואמרתי לפרס: 'יש לי בקשה, חטיבת גולני מתחננת להחליף את צביונה, לא יכולה להיות לנו כומתה כמו של הטבחים, עלינו להראות שאנחנו חלק מחטיבות החי"ר הלוחמות, שיהיה לנו שוויץ של לוחמים ולא של מחלקי כריכים'.
גור ופרס היו המומים, התייעצו ואמרו לי: 'קיבלת'. רפאל איתן, שהיה קצין חי"ר צנחנים ראשי אמר לי: 'תביא לי עשרה צבעים שנראים לך מתאימים'. נסעתי מהמדבר למצבעה במפעל דלתא בנהריה וקיבלנו כומתות חדשות וצבעוניות. כשחזרתי לרפול הוא היה בישיבה, אבל התפרצתי ואמרתי לו לבחור. הוא העיף, בזה אחר זה, את הכומתות, אבל הוא לא קיבל החלטה ואמר לי שהחיילים יחליטו. מי שקיבל את ההחלטה היה אני, בחרתי בכומתה החומה כי בוגרי גולני בשנת 1949 היו עובדי אדמה. צה"ל הזמין בד מיוחד מאנגליה והגיעו כומתות חדשות. את מיליון הצבעים שרפול לא אישר, נתנו לחילות אחרים".
יוצא בלב שלם
קצרה היריעה מלספר את כל סיפורי הצבא של חזן. מלחמת שלום הגליל, קטיושות, מבצע ענבי זעם, דין וחשבון, בכולם הוא לקח חלק וחטיבת גולני לא ביישה בלחימה. "בשנת 1999 החלטתי להשתחרר מהצבא. הייתי אלוף משנה והספיק לי. קרא לי הרמטכ"ל דן שומרון ואמר: 'אתה לא משתחרר, תיקח מחנה מטכ"ל'. אמרתי לו שאני רוצה הביתה והוא ביקש ממני להקים את אתר ההנצחה לחטיבת גולני, להנציח את כל החללים שאז מנו 1400 חיילים, לתעד ולהנציח ולהקים בית לחטיבה בצומת גולני. אמרתי לשומרון שכל משימה ביצעתי וגם את זו אבצע כאזרח עובד צה"ל. קיבלתי שבעה דונם של ג'ונגל ולך תעשה מזה הנצחה". בלי הרבה תקציב ותרומה של החייל לשעבר פרנק לואי, בסך 100 אלף שקלים, התחיל חזן לבנות את אתר הנצחה של חטיבת גולני. "עם שלא מכיר את עברו נטול כלוט בערפל וחיילים הקריבו את עצמם למען הדגל, צריך לכבד אותם ואת משפחת השכול", הוא אומר. "19 שנה שלא הייתי בבית בחגים, או בטקסים ובימי זיכרון. ישבתי בבית הנצחה והמתנתי להורים השכולים, שמסיימים טיול ביום עצמאות ומגיעים לבקר את הבן שאיבדו והם רוצים לראות אותי שם. כתבנו אוגדני זיכרון לכל חלל בחטיבה, מרגע שהתגייס ועד נפל. גם לחבר שלי לאון היברון, שהייתי קרוב למוות איתו. ישבנו ירך מול ירך באוטובוס כשהתפוצצו שני רימונים במלחמת ששת הימים, עפנו לאחור והוא ספג הכל. אני מצטער רק על דבר אחד, שמשרד הביטחון לא שם כתף לטפח את המקום. צריך כל הזמן להחליף תצוגות. מדריכים אומרים שדרוש ריענון לקהל, כי מי שנכנס בשער יוצא עם תרבות של מורשת קרב. באתר ההנצחה מבקרים 50 אלף אנשים בשנה".
מאז החליט לפרוש לא היה בצומת גולני, מסתבר שגם הקשוחים שבחיילים, לא יכולים לספוג שכול כל הזמן. "כבר תשעה חודשים לא ביקרתי במקום, כי החלטתי שמספיק לי. כל חלל שנפל זה כאב גדול, עולם ומלואו. אני לוקח כל משפחה ונכנס לצער שלה, יש בזה רגישות עצומה, כאילו החלל הוא חלק ממך. יצאתי בלב שלם".
לדבריו, סירב לקיים אירוע פרישה ומסיבה לכבודו. "הרמטכ"ל התקשר אלי ואמר שהוא לא מסכים ושיארגן הוקרה בלשכה שלו. הסכמתי. נכנסתי ללשכת הרמטכ"ל ונדהמתי מהתרגשות. חיכו לי שם בני משפחה, כל מפקדי החטיבות של גולני וחברים שהקדישו לי מצגת ומגן הוקרה. בדרך חזרה לנהריה עצמתי את עיני ועשיתי 'סדר פעולות'. יצאתי מצה"ל בצורה מאושרת, אני שמח כל יום שעשיתי צבא, הענקתי למדינה והוצאתי מהרחובות אלפי חיילים. חייכתי לעצמי. רק חבל שלפעמים עם ישראל הוא עם קשה עורף, כפוי טובה. שוכח את העבר מהר מאד, מה היינו ולאן הגענו. את ישראל אף פעם לא ניצחו, היא ניצחה את עצמה. אסור לשכוח את עבר שלנו, כי לא יהיה לנו בסיס להמשכיות. להפסיק עם הבורגנות והשמצות וחוסר התרבות".
