השבוע מלאו 30 למותה של סילבי איצקוביץ מפרדס חנה. היא נפטרה בגיל 91, השאירה אחריה בת ובן, חמישה נכדים ועשרה נינים, והייתה דמות אהובה ומוכרת בפרדס חנה והסביבה, ובעלת החנות הקטנה הקרויה על שמה, סילבי. רבים מתושבי המקום, חברים ומכרים, באו לנחם במשך השבעה והזכירו לבני משפחתה הקרובה היכן פגשו בה. רבים זוכרים את האישה היפה ותכולת העיניים, שהייתה תמיד מטופחת ומסודרת, נעימה וטובת לב.
סילבי איצקוביץ, ילידת 1928, יצאה לדרך במטרה להגיע לארץ ישראל מהעיר גאלץ שברומניה עם בעלה, מרדכי, מיד לאחר טקס נישואיהם שנערך במאי 1947. לאחר שנה וחודשיים של מסע מפרך בחסות הג'וינט ופעילים במדינות אירופה, חציית גבולות בסתר ותנאי מחיה קשים, הגיעו לנמל חיפה, נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנה המעצר בקפריסין. משם עלו לישראל ביולי 1948. במהרה לאחר בואם שכרו דירת חדר אצל משפחת ברו בשכונת הפועלים (היום רחוב הראשונים), שם גרו במשך שבע שנים, אחר כך בנו בית קטן ברחוב העצמאות ובו גרה סילבי עד יום מותה. ברגע שהגיעו לפרדס חנה הקטנה, התאהבו ביישוב ובתושביו הוותיקים, שעזרו להם, מי בעצה ומי במקום עבודה.
"אמא התגוררה כל חייה בפרדס חנה ואהבה מאוד את התושבים הוותיקים שפגשה כאן עם עליית המשפחה לישראל ביולי 1948", סיפרה בתה, מאירה פישביין, השבוע. "את החנות פתחה ביחד עם אבא, מרדכי איצקוביץ, בשנת 1959, כמקור פרנסה נוסף. זו הייתה פרפומריה קטנה שבמשך השנים הוסיפה לה מגוון סחורות: תיקים לנשים, תיקי בית ספר, תיקי נסיעות, מזוודות, כובעים לשמש, כובעים יפים למגזר הדתי, תכשיטים ועוד. לאחר שאבא נפטר באופן פתאומי בקיץ 1968 ואמא נותרה אלמנה בגיל 40, היא המשיכה לנהל את החנות, עד שנת 2008".
מאירה מספרת על החריצות והמסירות של סילבי: "ניהול החנות גזל ממנה את רוב זמנה. מעולם לא סגרה לחופשה או בעת מחלה, פתחה וסגרה בדייקנות רבה, והיו שאמרו אפשר היה לכוון שעונים לפי השעות בהן הייתה עוברת על פניהם. בו בזמן עזרה לנו לגדל את הנכדים והנינים שזכתה להם ושהיו האוצרות האהובים עליה. היא שמרה על קשר טלפוני רצוף עם כולם וזכרה את כל ימי ההולדת והאירועים החשובים. היא דאגה לצלצל לשאול אם כבר חזרו הביתה או מתי באים לבקר, כדי שתוכל להכין את המאכלים האהובים עליהם. לילדינו היה קשר ישיר עם סבתא סילבי והיו להם שיחות נפש וסודות.לכל מקום שמחה להצטרף אם לטיפת חלב חגיגה בגן , בביה"ס כנס מחולות או טקס סיום במסגרת הצבא אי שם".
לצד טיפוח המשפחה טיפחה את החנות המיתולוגית, שהאצילה עליה מאישיותה. "באותה תקופה המכירה נעשתה תוך אמון וידידות. לאמא הייתה מחברת חובות בה ניהלה את חובות האנשים שקנו וביקשו לרשום את הסכום עד קבלת המשכורת. אמא רכשה חברות רבות שהיו באות אליה לחנות לשיחה ולעצה. היא עזרה לאנשים קשי יום כשהיו זקוקים, ולרבים מצאה מקומות עבודה במוסדות בישוב, כמו מרכז שוהם, ולעיתים חיברה בין מי שחיפש עובדים למחפשי העבודה. אמא הייתה אשה צנועה, תמיד הסתפקה במועט ואמרה: 'יש לי, אני לא צריכה'. היא העתירה אהבה על כולנו, וצוואתה לנו היא להמשיך ולשמור על משפחה מורחבת מאוחדת ואוהבת. זכינו לאמא נפלאה, וכעת היא כל כך חסרה".
