לפני כשבועיים, בטקס מרגש, הוכרז זכריה ספיר, תושב פרדס חנה, לאחד מיקירי פרדס חנה כרכור השנה, בזכות פעילותו רבת השנים בקליטת עולים, ובפרט נוער. חוט ישיר נמשך מחוויותיו של ספיר כעולה חדש, נער יתום מהוריו, בישראל של שנות ה-50, לפעילות שבה סייע בקליטת עולים מגלי עלייה שבאו לארץ בשנים מאוחרות יותר.
זכריה ספיר הוא אב לבן ושלוש בנות וסבא ל-14 נכדים ו-7 נינים, וכפי הוא מתאר, הוא "בן 84 בתעודה, 85 למעשה". יש לזה הסבר, כמובן, ונגיע אליו. אבל ראשית, הוא עלה לארץ בעליית "מרבד הקסמים" לבדו, ללא בני משפחה. "עליתי בחנוכה תש"ח, 1948, במטוס הראשון שיצא ממחנה הקליטה בחשאד שבתימן. הייתי יתום מאב ואמי הייתה מאושפזת בבית חולים, לפני שנפטרה. הייתי בן 12 ועליתי לארץ בלי אחים ואחיות, לגמרי לבדי. בארץ הגעתי בתחילה למחנה העולים עתלית, ובמרץ 1949 הועברתי למחנה עליית הנוער בנתניה ולאחר מכן למוסד ע"ש ד"ר נתן בירנבוים של פועלי אגודת ישראל, בכפר סבא. סיימתי שם את לימודי בית הספר היסודי שהיה עלי להשלים, ועברתי לישיבת הדרום ברחובות, שם סיימתי תעודת בגרות".
שם גם התרחש האירוע ש"הצעיר" את זכריה בשנה בתעודת הזהות: "ב-1956, השנה האחרונה ללימודיי, קיבלתי צו קריאה להתגייס, לתאריך שלא אפשר לי לסיים את הלימודים. פניתי לראש הישיבה והסברתי לו את המצב, והוא שלח אותי לרחוב העליה בתל אביב, לד"ר ספירו הידוע, והבטיח 'הוא יסדר לך את הגיל ככה שתוכל ללמוד'. ד"ר ספירו הקיש לי בפרקי הידיים והברכיים ואמר 'אתה צעיר יותר בשנה ממה שרשום', עם האישור שלו הלכתי למשרד הפנים ובו במקום הקטינו לי את הגיל בשנה בלי לשאול שאלות. כך סיימתי בגרות וסמינר למורים וב-1957 גויסתי לצה"ל, לנח"ל, אבל אז הגיע מברק משר הביטחון דאז, דוד בן גוריון, אותו קרא מפקד הבסיס כשהיינו במסדר: 'זכריה ספיר מפסיק לשרת בסדיר והולך להיות מורה ביישובי הספר'. היה אז מחסור במורים. הופניתי למושב נווה עובד שליד פוריה. גרו שם עולים מתוניס, אלג'יר ותימן. שם התחלתי בעבודה במערכת החינוך, אבל התחייבתי גם שבכל פגרה בבית הספר אקרא להשלים את הכשרתי הצבאית. במשך 5 שנים המשכתי בהכשרתי הצבאית בכל פסח, פורים וחנוכה. ב-1959 התחתנתי עם רעייתי, תמר, גם היא היתה יתומה מאב ואם. נולדו לנו נחמיה, גליה, ראומה ואסנת".
ב-1962 הוא הועבר על ידי משרד החינוך לפרדס חנה, לבקשתו. "דודיי מצד אמי, זכריה ויונה מדויל, היו עריריים וחשוכי ילדים, ולנו כבר היו שני ילדים, ורצינו לגור לידם כדי לתת להם קרן אור. ב-1964 יסדתי בפרדס חנה את בית ספר שילה, כשהגיע גל העליה ממרוקו. בית הספר הלך וגדל במהלך השנים, ואני שימשתי כמנהלו עד 1988, עם הפסקה של שנה אחת ב-1977, כשנסעתי בשליחות מצד הסוכנות היהודית ללמד בתיכון באיראן ונאלצתי לחזור כתוצאה מהמהפכה שהתרחשה שם. ב-1988 פרשתי ממשרד החינוך והתחלתי לייצג את המורים בהסתדרות המורים במסגרת החינוך הממלכתי דתי. עד היום אני חבר בהנהלת הסתדרות המורים ומשמש כממונה על החינוך העל-יסודי ברשתות אורט, אמי"ת ואמונה בכל הארץ. בתקופת כהונתו של ראש מועצת פרדס חנה כרכור שלום ברזילי, נבחרתי כחבר מועצה והייתי ממלא מקומו במשך קדנציה".
את אות יקיר היישוב הוא קיבל על עבודתו עם בני נוער עולים. הוא מתאר: "הקו שהנחה אותי מלכתחילה היה להעצים את ילדי העולים מבחינה ערכית, דתית ואהבת המולדת. במהלך כל שנות עבודתי עסקתי בקירוב לבבות בין תלמידי בתי הספר הכלליים והדתיים, וגולת הכותרת היתה עם מבצע משה ב-1982, שבו הביעו למרכז הקליטה במערב פרדס חנה 90 תלמידים עולים מאתיופיה, בני גילאים שונים, שנכנסו ללמוד בבית הספר שילה שבהנהלתי. קיבלנו אותם באהבה רבה, המורים והמורות שילבו אותם בכיתות רגילות כשקיבלו שיעורים אישיים ברכישת השפה ומקצועות היסוד, ליווינו אותם בחגיגות בר מצוה קולקטיביות. ואכן, המשימה הצליחה, ועד עצם היום הזה מתקיימים קשרים אישיים עם הבוגרים. זה היה למעשה מרכז העבודה שלי, והקדשתי לזה כתוצאה מהחשיבה הבסיסית שלי, שכשם שקיבלתי מהמדינה וגדלתי במוסדות נוער ילדותי, אני תורם את חלקי עכשיו, לקלוט את העולים שזה עתה נקלטו. כעולה חדש בתקופת צנע, לא זכיתי לחוש אהבת אם או אהבת אב, והייתי נתון למרותם של מדריכים, מורים ועובדים, ומצב זה גרם לי לפתח את חוש העצמאות ויכולת קבלת החלטות על פי הבנתי בלבד. קליטתי בארץ אופיינית למאות ילדים שעלו כיתומים ונקלטו במוסדות של עליית הנוער. לצערי, לא כולם הגיעו למה שיכולתי להגיע, כי אצה להם הדרך לצאת לשוק העבודה ולמצוא מקורות פרנסה עצמאיים, וכמובן לגדל משפחות. כשקלטתי את ילדי העולים מצפון אפריקה, אתיופיה ועוד, מצאתי לנכון להקל את סבלם ואת קליטתם בארץ, ובאמצעות מערכת החינוך הקפדתי שקליטתם תהיה קלה בכך שיתמזגו באופן שווה עם יתר תלמידי בית הספר, ושלא יחושו ניכור או דחיה".
"אני גר בפרדס חנה כרכור מ-1962, ואני חייב לציין שאני מרגיש את הקידמה, הפיתוח וההתרחבות שחלו ביישוב", הוא מסיים. "אני תורם את חלקי לקהילה בכך שאני משמש כחבר בהנהלת המתנ"ס וגם מטפל כמעט מדי יום במערכת החינוך הממלכתית-דתית בכל האזור. במישור האישי-משפחתי, תודה לאל, יש לי משפחה מלוכדת, בין ילדיי ונכדיי יש אהבה ורעות, ויש לי חתנים נהדרים ואנשי משפחה".
